אנחנו מקבלים רק את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו.

האמת שאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם.

כל אהבה שביסודה אין ידידות משולה לטירת פאר הבנויה על חול.

כשהאחרת עזבה אותי, לבי שב לשוחח אתי. הוא סיפר לי שהסדק בחומת הסכר אפשר למים לזרום דרכו, שהרוחות מנשבות בכל הכיוונים, ושהוא מאושר כי שבתי להקשיב לו. לבי אמר לי שאני מאוהבת. ונרדמתי מאושרת, עם חיוך על שפתי.

"אז הבטחתי לעצמי שאחזיר לך את המדליון רק שאוכל להשלים את המשפט שהתחלתי לומר באותו היום, לפני כמעט עשרים שנה. זמן רב ניסיתי לשכוח אותו, אך המשפט המשיך להיות נוכח בי. איני יכול עוד לחיות איתו בפנים." הוא הניח את ספל הקפה, הדליק סיגריה והתבונן בתקרה זמן רב. אחר כך פנה לעברי, "זה משפט פשוט מאוד" אמר, "אני אוהב אותך."

פשוט, הוא הגה בה תמיד. מה שהיה רוצה זה הרי לכתוב לה מכתב להצדיק את עצמו. "אבל דבר זה קשה," אמר. "זה זמן רב שאני הוגה בכך. כל זמן שאהבנו זה את זה, הבינונו זה את זה בלי מלים. אבל לא לעולם אוהבים. בשעה מסוימת היה עלי למצוא את המלים שהיו עוצרות בה, אולם לא עלה בידי."

בין האפל לנסתר,
בעולמנו המר,
אומרים שיש עוד תקווה,
קוראים לזה אהבה,
ומחכים לבואה.

אהבה לאישה אחת זו ברבריות, משום שזה נעשה על חשבון הנשים האחרות.

אדון חמיל, האם אפשר לחיות ללא אהבה?

אהבה היא מרדף שבו על הצייד להיות נרדף על-ידי הטרף.

אהבה שתדע לך, צריך לפרוט אותה לגרושים, לא לחשוב כל כך גדול, לא לדבר יותר מדי גבוה, לא להקריב את כל החיים בבת אחת.

באהבה צריך לתת הרבה, אבל אף פעם לא מקלפים את כל העור ולא מגלים את הכול עד הסוף.

באהבה יש כללים, ואיפה שיש כללים, העולם יותר פשוט.

יש כללים לאהבה... יש כללים, אחרת האהבה תהרוג אותך כמו סוס שהוא מרגיש שאין עליו מושכות. זה מאוד פשוט. הכלל הראשון הוא: גבר שבאמת רוצה אשה, צריך להתחתן אתה. והכלל השני: גבר שרוצה להתחתן, לא יכול לשבת בבית ולחכות שאלוהים יעזור לו.

למן הפעם הראשונה שבה אמרנו זה לזה את אהבתנו, את שואלת את עצמך מדוע אני נזהר מלומר שאוהב אותך לעולם. מדוע? כי אני מנחש את העתיד. כי לעולם מתייצבת מול עיני האנטיתזה. מעולם לא ראיתי ילד מבלי לחשוב שסופו להיות זקן, ומעולם לא ראיתי עריסה מבלי לחשוב על קבר. מראה של אישה עירומה לעולם מעלה בי את צלם שלדה. ולכן מראות שמחים מעציבים אותי, ומראות עצובים מותירים בי רושם מועט. אני בוכה יותר מדי כלפי פנים, מכדי שאזיל דמעות החוצה - משהו שאני קורא בספר מרגש אותי יותר מאסון אמיתי.