התורשה, הסביבה שחינכה אותך והמעמד החברתי, כל אלה הם כמו קלפים שמחלקים לך באופן עיוור לפני תחילת המשחק. בזה אין שום חופש, העולם נותן ואתה לוקח, בלי שום אפשרות לבחור. השאלה היא מה עושה כל אחד עם הקלפים שחילקו לו. הלא יש מי שמשחק בקלפים לא כל כך טובים באופן יוצא דופן, ויש מי שבדיוק להפך, מבזבז ומפסיד הכל אפילו בקלפים נפלאים. אבל החופש איך לשחק תלוי באופן אירוני במזל של כל אחד, בתבונה, באינטואיציה וכמובן בהעזה, ואם כך אז מה סוף סוף נשאר לנו? לא הרבה: החופש לצחוק ממצבנו או להתאבל עליו, להשתתף במשחק או לפרוש, הבחירה היא בין לעבור את החיים האלה בערנות או בנמנום.

אם לפעמים נדמה לרגע שבכל זאת יודעים משהו זה עוד יותר גרוע, מפני שמוטב לחיות בלי לדעת שום דבר מאשר לחיות בטעות, אבל מי בעצם יודע? במחשבה שניה, אולי דוקא הרבה יותר קל לחיות בטעות מאשר בחושך.