חורף | ציטוטים

ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?

בת הקברן נהפכה לדמות בחלום. האם באמת עמדתי על כסא לבוש בפיג'מה וצפיתי בלוויות להנאתי? האם באמת התגוררנו בדירה שפעם הייתה חלק מחדר מתים? האם חלמתי את בת הקברן ואת ידיה שהיו כמו חרציות לבנות הצומחות על פסגת הר האוורסט? האם באמת התחבאתי מהן עד שיום אחד ראיתי לוויה של ילד מת שלא היו לו חברים, ומפני שלא רציתי לגמור כך, ליטפתי את ידיה כאילו היה להן מגע נעים של כפפות חמימות ביום חורף קפוא? כן, אני זוכר.

חלומות לעולם אינם מתים. לפעמים נדמה לך שהם מתים, אבל הם רק ישנים את שנת החורף שלהם, כמו איזה דוב קוטב זקן וגדול. ואם החלומות ישנו הרבה זמן, הדוב הזה יתעורר עצבני ורעב

על אחד מענפי התאנה הצומחת בחצר תלויה כל השנים קערית מוחלדת. אולי דייר אשר נפטר מזמן השליך אותה אי-פעם מחלון הקומה הגבוהה ובתוך נפילתה נתפסה בענפים. כאשר נכנסנו לגור כאן, כבר מכוסה חלודה היתה הקערית מבעד לחלון המטבח. ארבע, חמש שנים. גם רוחות-החורף החזקות לא הטיחוה ארצה. ובכן, בבוקר חג ראש השנה עמדתי אני ליד כיור המטבח ובמו עיני ראיתי איך נשרה הקערית מן העץ. רוח לא נשבה בה, חתול או צפור לא זיעזעו את הענפים. רק חוקים חזקים שאינני יודעת אותם הבשילו אותו רגע. המתכת התפוררה והכלי נחבט ארצה. רוצה אני לכתוב זאת כך: כל אותן השנים ראיתי אני מנוחה שלמה בדבר אשר איזו זרימה פנימית סמויה התרחשה בו כל אותן השנים.

ברגע שאנו שוקעים באהבתנו, האדמה משנה את פניה, אין חורף או לילה; כל הטרגדיות, הצרות כולן חולפות - ואף המטלות: שום דבר אינו ממלא את הנצח המתקרב מלבד הצורות הקורנות של אלו האהובים.

בחורף, לדוגמא, רציתי לכתוב בהרחבה על המעברות שכוסו בשלג וטבעו בשיטפונות, והעורך אמר לי שזה לא התחום שלי. עד היום אני לא יודע מה כן התחום שלי. הייתי רוצה להיות עיתונאי רב תחומי, כי יש קשר הדוק בים התחומים השונים, והם אינם ניתנים לחלוקה. רק עצלנים אוהבים את סידור העבודה הזה - כל אחד מתעסק בענייניו, כפי שהעורך אוהב להדגיש. אבל אני לא עצלן בכלל, אני דווקא חרוץ, ולא אכפת לי לכתוב כל יום על נושא אחר, כי כולם בוערים והשרפה היא אחת.

עונת האביב היא הזמן בשנה, כאשר קיץ בשמש וחורף בצל.

בישראל יש רק שלוש עונות - חורף, קיץ ומלחמה.

אני אוהב בעת ובעונה אחת את המותרות, את השפע, את הפשטות, נשים ויין, בדידות וחברה, הסתגרות ומסעות, חורף וקיץ, שלג ושושנים, שלוה וסופה. אני אוהב לאהוב, אוהב לשנוא. יש בתוכי את כל הניגודים, כל אבסורד, כל שטות.

לעתים גורל חיינו דומה לעץ-פרי בחורף. מי היה חושב שענפים אלו יהפכו שוב לירוקים ויפרחו, אבל כך אנחנו מקווים, זאת אנחנו יודעים.

ברגע שאנו מתמסרים לרגשותינו הארץ משתנה, שוב אין חורף, אין לילה, אין טרגדיה, כל הרע נעלם ואפילו חובותינו נשכחים.

...אך אל תקבע דעה אחת ותתעקש שרק אתה צודק ואין אמת אחרת. הרי מי שחושב שהוא בלבד נבון, שאין שני לו במילים ובבינה, כשפותחים אותו נחשפת ריקנות. לכל אדם, גם לחכם, אין זו בושה תמיד ללמוד וגם לדעת לוותר. האם ראית איך על שפת נהר בחורף אילן שמתכופף מציל את ענפיו, שעה שעץ נקשה נשבר ונעקר? וכך גם בספינה - זה שתמיד מותח את המפרש ולא מרפה, מוצא עצמו מפליג במהופך מתחת לסיפון.

החורף עוד כאן, אבל הלילה הכי ארוך כבר מאחורינו.