מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד עבודתו הזריזה.

אתה כן הופך ממוסד. כשאתה לוקח מאדם את החופש שלו ומלמד אותו לחיות בתא, נראה שהוא מאבד את היכולת לחשוב במימדים. הוא כמו הארנב שהזכרתי, קפוא מול אורות הפנס של המשאית המתקרבת, שעתידה לקטול אותו. לעיתים קרובות מאוד עבריין שזה עתה שוחרר ינסה להוציא לפועל איזה פשע טיפשי, בלי שבריר של סיכוי להצליח... ומדוע? כי זה יחזיר אותו פנימה. חזרה למקום בו הוא מבין איך הדברים עובדים.

מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להיסגר בתלמודו השטחי לבד, כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה.

המכשיר הזה [הטלוויזיה] יכול ללמד, יכול להאיר עיניים; כן, אפילו לעורר השראה. אבל הוא יכול לעשות זאת רק אם בני אדם נחושים להשתמש בו למטרות אלה. אחרת זה רק חוטים ואורות בקופסה. אנו נמצאים בקרב גדול ואולי מכריע כנגד בורות, אי סבלנות, ואדישות. הטלוויזיה יכולה להיות נשק יעיל בקרב זה.

סטונוול ג'קסון, שידע משהו על השימוש בכלי נשק, מצוטט כמי שאמר; "בזמן מלחמה, יש לשלוף את החרב, ולזרוק את הנדן". הבעיה עם הטלוויזיה היא שהיא מחלידה בנדנה בעת מלחמת קיום.

כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואינו זקוק לשום אבק של חנופה.

אם אי פעם תצליחו להגיע לדרגת הנאורות הגבוהה ביותר תוך כדי שתיית בירה - אני מתערב שתוכלו להשפריץ אותה מהאף.

גדולים אנו, וגדולות הן משוגותינו ומפני כך גדולות הן צרותינו, אך גדולות יהיו גם תנחומותינו.

יסוד האושר הוא אהבת האמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה. ובכל הערכים כולם, כל אדם בונה לו אמת, יושר, יופי וטוב בפני עצמו-כפי מידתו.

עלה למעלה עלה, כי כח עז לך. יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם פן יכחשו לך. דרוש אותם - וימצא לך מיד.

שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם.

אם נשכח את גדולתנו, אנו שוכחים את עצמנו.

הדמיון מכיר לאדם את מה שמחוץ לו והשכל, את מה שרכש בפנימיותו.