עדיין אתה סבור שמנוחה היא דבר שתלוי בחוץ, מנוחה היא דבר שבפנים.

ענין זה, היינו ריקוד, בעצם אינו אלא תולדות הרגלים, אבל הוא מעלה את הגוף למדריגת הנשמה. איש כי ילך לתומו לא יעשה עלינו רושם, כמוהו כאלפים כרבבות כמיליוני אנשים, כי מטבע האדם להלוך, כמו שמאידך גיסא דרכו של אדם לעמוד או לשבת או לשכב, כי כל הפונקציות הללו הן מטבע האדם. ואולם כי ירים איש את רגליו ויצא במחול, כי אז נפשו מתרוממת, גם נשמתו תגביה עוף, עד כי אמור נאמר כי כל איבריו, כל גופו הם בבחינת נשמה, כי בזאת התעלה הגוף, כי היה היה לנשמה.

אל תסתכל בקערה אם יש בה בשר ודגים, אם אין בה בשר ודגים, אלא הסתכל בשמחה שבין קערה לקערה.

זו מדה רעה בכלבים שנובחים ופוסקים וחוזרים ונובחים. אילו היו נובחים בלא הפסק היינו מתרגלים בנביחותיהם. מאחר שנובחים סירוגין מערבבין את הלב.

הדמיון הוא כצל עובר שאין לו מציאות כלל וכאבק פורח שאין אתה יכול לזרוע עליו ולהוציא ממנו לחם.

ארץ ישראל אינה נקנית אלא ביסורים, וכל שחביבה ארץ ישראל עליו ומקבל עליה יסורים באהבה זוכה ורואה בבניינה.

[פועלי העלייה השנייה היהודים מתלוננים על מצבם הקשה בפני יצחק, עולה חדש. בא אחד מהם ומוכיח:] רמז אחד על יצחק ואמר, מפני מה אתם מבעיתים אותו? אמר זה שדיבר בראשונה, שמא אידיליה של ארץ ישראל אחבר בשבילו? אמר לו, דבר זה מניח אני לפייטנים ולתיירים, ואני אשאל אתכם, כלום אתם בלבד נוטלים חלק ביסורים? והלוא יש כאן בני אדם שבאו לפנינו, שאם אנו באים לספר הצרות שהיו מצויות לבוא עליהם אין אנו מספיקים. באו לארץ ציה, מקום קדחת קשה וגדודי ליסטים וחוקים קשים ומושלים רעים. בנו להם בתים, באו פקידי המלך והרסום. זרעו, באו שכניהם ושלחו בעירם בקמה. הבריחום, הלכו לצעוק לפני השלטון שהיהודים התנפלו עליהם. ואם נשתייר קצת מן התבואה לא ידעו אם יזרעו אותה לשנה הבאה או ישחדו בה את הפקידים שלא יעוותו עליהם את הדינים. ומה שהצילו מידי אדם ניטל מהם בידי שמים. והם לא נתייאשו ועמדו בכל הצרות וקיימו את היישוב בייסוריהם והפכו מדברות של ארץ ישראל לבתים ולכרמים ולשדות. וכיון שהזכיר את יסוריהם סיפר גבורתם, וכיון שסיפר הוסיפו חבריו וסיפרו והוסיפו. כך ישבו וסיפרו סיפורים של פגעים וסיפורים של גבורה, על אותם שבשפלה ועל אותם שבהרים, על אותם שבחולות ועל אותם שבבצה, על אותם שאוכלים מתבואת שדיהם ועל אותם שהארץ אוכלת אותם. קטנה היא ארצנו ומה רבו צרותיה. והואיל וסיפרו על המושבות סיפרו על מייסדיהן. ובשעה שהיו מספרים תמיהים היו על עצמם שלא הרגישו עד עכשיו בגבורתם של אלו.

בני אדם שנוסעים כאחד בספינה, אפילו יש להם זה על זה, מאחר שזימנם המקום למקום אחד מעבירים על מדותיהם ונוהגים זה בזה אחווה.

כלום יש דבר המקרב את הלבבות כרעיון משותף.

שכב לו יצחק והביט ברקיע. והואיל ואותם הכוכבים שמאירים על הים הם אותם שמאירים ביבשה היה מביט ומהרהר בעירו, שמדרך הכוכבים שמובילים את מחשבותיו של אדם לפי דרכם.