ריצ'רד בראוטיגן | ציטוטים

בת הקברן נהפכה לדמות בחלום. האם באמת עמדתי על כסא לבוש בפיג'מה וצפיתי בלוויות להנאתי? האם באמת התגוררנו בדירה שפעם הייתה חלק מחדר מתים? האם חלמתי את בת הקברן ואת ידיה שהיו כמו חרציות לבנות הצומחות על פסגת הר האוורסט? האם באמת התחבאתי מהן עד שיום אחד ראיתי לוויה של ילד מת שלא היו לו חברים, ומפני שלא רציתי לגמור כך, ליטפתי את ידיה כאילו היה להן מגע נעים של כפפות חמימות ביום חורף קפוא? כן, אני זוכר.

לא ידעתי באחר הצהריים ההוא שהאדמה מחכה להפוך לקבר נוסף בתוך מספר מועט של ימים. חבל נורא שלא יכולתי לתפוס את הקליע מהאוויר ולהכניס אותו בחזרה לקנה של הרובה ולגרום לו להתברג בחזרה לתוך הקנה ולתוך בית הבליעה ולהדק את עצמו לתרמיל מחדש ולחזור להיות כאילו לא נורה מעולם וגם לא הוטען ברובה.
הלוואי שהכדור היה חוזר לקופסא שלו ביחד עם 49 אחיו ואחיותיו והקופסא הייתה מונחת בבטחה על המדף בחנות כלי הנשק, ואני בדיוק הייתי עובר ליד החנות באותו אחר צהריים גשום בפברואר ולא הייי נכנס פנימה.
הלוואי שהייתי משתוקק להמבורגר במקום לכדורים. בדיוק ליד חנות הנשק הייתי מסעדה. היו להם המבורגרים טובים מאוד, אבל אני לא הייתי רעב.

היו כל כך הרבה פרחים במכונית שמאז תמיד הרגשתי לא נוח ליד פרחים. אני אוהב פרחים, אבל לפעמים אני מרגיש שלא בנוח להיות במחיצתם. אני אף פעם לא נותן לזה לצאת משליטה, אבל אני מרגיש את זה מאז אותו הבוקר ב-1940 כשציפיתי בלוויה הראשונה שלי.

בשמש אין רעננות.

כשקיבלתי זוג נעלי טניס חדשות, השתנה מיד המבט שלי על החיים. הייתי אדם חדש, גא להתהלך שוב על פני האדמה והודיתי לאלוהים בתפילותיי על שעזר לי להשיג זוג חדש של נעליי טניס.