פגשתי את אלוהים מן העבר השני של שולחן העבודה שלו, עם הדיפלומות תלויות על הקיר מאחוריו, ואלוהים שאל אותי, "למה?" למה גרמתי לכל כך הרבה כאב? האם לא הבחנתי בכך שכל אחד מאיתנו הוא פתית שלג קדוש ומיוחד של ייחודיות מיוחדת? האם לא יכולתי לראות שכל אחד מאיתנו הוא ביטוי של אהבה? אני מסתכל על אלוהים מאחורי השולחן שלו, רושם הערות בפנקס, אבל אלוהים טועה בכל זה. אנחנו לא מיוחדים. אנחנו גם לא זבל או זוהמה. אנחנו פשוט קיימים. פשוט קיימים, וכל מה שקורה פשוט קורה. ואלוהים אומר, "לא, זה לא נכון". כן. טוב. שיהיה. אי-אפשר ללמד את אלוהים כלום.

מיחזור ומכמונות מהירות הם בולשיט, אמר טיילר, הם כמו מישהו שמפסיק לעשן על ערש דווי.

באותו הזמן, חיי פשוט נראו שלמים, ואולי אנחנו צריכים לשבור הכל כדי לעשות מעצמנו משהו טוב יותר.

אולי שיפור-עצמי הוא לא התשובה... אולי הרס-עצמי הוא התשובה.

אתה קונה רהיטים. אתה אומר לעצמך, זו הספה האחרונה שאי-פעם אצטרך בחיי. קונה את הספה, ואז במשך כמה שנים אתה מרוצה מכך שלא משנה מה קורה, לפחות טיפלת בעניין הספה. אחר-כך את הסט הנכון של כלי מטבח. המיטה המושלמת. הוילונות. השטיח. אחר-כך אתה לכוד בקן המלבב שלך, והדברים שבבעלותך - בסוף אתה בבעלותם.

מצאתי חירות. לאבד כל תקווה נתן לי חירות.

גיבור הסרט: כשאנשים חושבים שאתה גוסס, הם באמת, באמת מקשיבים לך, במקום פשוט...

מרלה סינגר: - במקום פשוט לחכות לתורם לדבר?

עליך לקחת בחשבון את האפשרות שאלוהים לא אוהב אותך. הוא מעולם לא רצה אותך. רוב הסיכויים הם שהוא שונא אותך. זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות.

רק אחרי שאיבדת הכל, אמר טיילר, רק אז אתה חופשי לעשות הכל.

מכוני הכושר שאתה הולך אליהם גדושים בבחורים שמנסים להיראות כמו גברים, כאילו להיות גבר משמעו להיראות כמו שפסל או מנהל אומנותי אומר.

ביטוח חיים משתלם פי שלושה אם אתה מת בנסיעה לצורך עסקים.

פרסומות גורמות לנו לרדוף אחרי מכוניות ובגדים. לעבוד במשרות שאנחנו שונאים כדי שנוכל לקנות דברים שאנחנו לא צריכים... אנו ילדי הביניים של ההיסטוריה, ללא מטרה או מקום. אין לנו מלחמה גדולה. אין לנו שפל גדול. המלחמה הגדולה שלנו היא מלחמה רוחנית. השפל הגדול שלנו הוא חיינו.

השלב הראשון לחיים נצחיים הוא - אתה חייב למות.

אתם לא מיוחדים. אתם לא פתיתי-שלג יפים או יחידים במינם. אתם אותו חומר אורגני מתרקב כמו כל השאר.