החיים? נתיב קוצים שבו נעבור זוחלים.

יש אושר בעולם והייסורים אינם היפוכו.

הנורמליות היא בריחה מהחיים.

כל יום שעובר הוא עוד עמק ועוד גבעה שהמוות כבש מידינו.

אופיו של אדם נוצר בידי ההרגל.

אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כף, ואם אין לו כף - אז יש לו כפית.

התורשה, הסביבה שחינכה אותך והמעמד החברתי, כל אלה הם כמו קלפים שמחלקים לך באופן עיוור לפני תחילת המשחק. בזה אין שום חופש, העולם נותן ואתה לוקח, בלי שום אפשרות לבחור. השאלה היא מה עושה כל אחד עם הקלפים שחילקו לו. הלא יש מי שמשחק בקלפים לא כל כך טובים באופן יוצא דופן, ויש מי שבדיוק להפך, מבזבז ומפסיד הכל אפילו בקלפים נפלאים. אבל החופש איך לשחק תלוי באופן אירוני במזל של כל אחד, בתבונה, באינטואיציה וכמובן בהעזה, ואם כך אז מה סוף סוף נשאר לנו? לא הרבה: החופש לצחוק ממצבנו או להתאבל עליו, להשתתף במשחק או לפרוש, הבחירה היא בין לעבור את החיים האלה בערנות או בנמנום.

אם לפעמים נדמה לרגע שבכל זאת יודעים משהו זה עוד יותר גרוע, מפני שמוטב לחיות בלי לדעת שום דבר מאשר לחיות בטעות, אבל מי בעצם יודע? במחשבה שניה, אולי דוקא הרבה יותר קל לחיות בטעות מאשר בחושך.

אי אפשר לחנך לאהבה. לא לאהבת הארץ ולא לאהבת הנוף. באהבה אפשר להדביק את הזולת, אהבה אפשר לשמר לפעמים, אבל לא ביד רמה ולא בזרוע נטויה.

מי שמאוהב בחלומות שלו, שלא ינסה להגשים אותם. מי שמנסה להגשים את חלומותיו כדאי שידע שמחיר ההגשמה הוא פשרה.

העובדות יכולות להיות האויב הגדול ביותר של האמת.