ישנן ציפורים שלא אמורות להיות כלואות, זה הכל. הנוצות שלהן ססגוניות מדי, השירה שלהן מתוקה ופראית מדי. אז אתה מניח להן לעוף...

אתה כן הופך ממוסד. כשאתה לוקח מאדם את החופש שלו ומלמד אותו לחיות בתא, נראה שהוא מאבד את היכולת לחשוב במימדים. הוא כמו הארנב שהזכרתי, קפוא מול אורות הפנס של המשאית המתקרבת, שעתידה לקטול אותו. לעיתים קרובות מאוד עבריין שזה עתה שוחרר ינסה להוציא לפועל איזה פשע טיפשי, בלי שבריר של סיכוי להצליח... ומדוע? כי זה יחזיר אותו פנימה. חזרה למקום בו הוא מבין איך הדברים עובדים.

"לאמיתו של דבר, יש רק שני סוגי אנשים בעולם בכל הקשור לצרות," אנדי אמר, בעודו מסוכך על גפרור עם כפות ידיו ומדליק לעצמו סיגריה. "נניח שהיה בית אחד - גדוש ציורים ופסלים נדירים, ועתיקות מובחרות, רד. ונניח שבעל הבית הזה היה שומע על הוריקן אימתני שמתקרב היישר אליו. אחד משני סוגי האנשים האלה היה פשוט מקווה לטוב ביותר. ההוריקן ישנה כיוון, הוא היה אומר לעצמו. אף הוריקן ישר בדעתו לא יעז למחוק את כל הרמברנטים האלה, את שני הסוסים של דֶגַה, את ציורי הג'קסון פולוק והפול קלי שלי. יתרה מזאת, אלוהים לא יתיר את זה. ואם הנורא מכל קורה, הם גם ככה מבוטחים. זה סוג אחד של האנשים. הסוג השני היה מניח שההוריקן יחצה את הבית לשניים. אם החזאי היה מודיע פתאום שההוריקן שינה מסלול, האיש הזה היה מניח שהוא ישנה אותו שוב, חזרה, כדי להחריב עד עפר את הבית שלו. האיש השני יודע שלקוות לטוב ביותר זה לא נורא; כל עוד אתה מוכן לגרוע מכל."

ואז חשבתי על אנדי דופריין נוסע דרומה במכונית שלו עצמו, לבוש בחליפה נאה, ופשוט הייתי חייב לצחוק. העברתי חמישה-עשר יום בבידוד בקלי קלות; אולי כי חלק ממני היה עם אנדי דופריין. אנדי דופריין - האיש ששחה בחרא, ויצא נקי בצד השני. אנדי דופריין, בדרך לאוקיינוס השקט.

אבל אני הולך, כי כל מה שהיה לי וכל מה שיש לי עכשיו נובע איכשהו ממה שעשינו אז, ובעולם הזה אתה משלם על מה שיש לך. אולי זאת הסיבה שאלוהים עושה אותנו קודם ילדים קטנים וקרובים לאדמה, כי הוא יודע שצריך ליפול הרבה ולדמם הרבה, עד שלומדים את הלקח הפשוט הזה. אתה משלם על מה שאתה מקבל, והדברים שבשבילם שילמת שייכים לך... ובמוקדם או במאוחר, כל מה שיש לך חוזר אליך.

אולי אין דבר כזה כמו חברים טובים וחברים רעים - יש רק חברים, אנשים שניצבים לצידך כשאתה נפגע, ועוזרים לך לא להרגיש לבד. אולי כדאי לחיות למענם. אולי כדאי אפילו למות למענם, אם זה מה שנגזר. אין חברים טובים ואין חברים רעים. רק אנשים שאתה רוצה, שאתה צריך להיות איתם. אנשים שיבנו את ביתם בתוך ליבך.

אתה לא יכול לסחוב את כל העולם כולו על כתפיך, בן. אתה לא יכול לעשות את זה. אף אחד לא יכול. נסה לסחוב את כל העולם על הכתפיים שלך, והוא ישבור קודם את הגב שלך ואחר כך ישבור את הנפש שלך.

לפעמים אנחנו צריכים להרוג, אבל המטרה האמיתית שלנו היא להציל חיים.

...היא תוכל לחזות בבכיה של סוזן, וזו תהיה הנקמה המתוקה מכולן, לראות אותה בוכה... "קציר קטן משלי", אמרה לארמוט, שהזדחל כעת במעלה רגלה, אל המקום שבו אהבה לקבל אותו. "אין הרבה גברים שיודעים להפעיל את לשונם כמו ארמוט", חשבה לעצמה. אכן. ריאה המשיכה לשבת במקומה, הנחש צנוף בתוך חיקה, והחלה לצחוק.

מה שאתה אוהב עליך לאהוב אף יותר, מפני שביום מן הימים הוא יעלם.

היופי בשגעון דתי הוא שיש לו את הכוח להסביר הכל. ברגע שאלוהים או השטן הופכים לסיבה המקובלת לכל דבר שקורה בעולם בני האנוש, שום דבר לא נשאר לידי הגורל... ההגיון יכול בשמחה להיזרק מהחלון.

אני אוהב להגיד לאנשים שיש לי לב של ילד קטן. אחר כך אני אומר להם שהוא בצנצנת על שולחן העבודה שלי.

חיה בהווה, תן לעבר לנוח על משכבו, זקוף סנטר ועקוף את השלוליות.