יום אחד הראו לו במנזר אחר גולגולת ילד בתוך תיבת-זהב: "של הקדוש קיריקו היא," אמר לו הנזיר המחזיק במפתחות חדר-הגנזים; כעבור כמה ימים הראו לו במנזר אחר עוד גולגולת גדולה מן הראשונה. "של הקדוש קיריקו היא," נאמר לו. פאפא יאנארוס לא התאפק: "הרי שלשום הראו לי גולגולת אחרת של אותו קדוש!" - "אם כן," השיב לו הנזיר, "ההיא של הקדוש בהיותו צעיר!"

"כוח רב," הירהר פאפא יאנארוס בלכתו, "כוח רב צפון בנשמת האדם; היא נוטלת פיסת-בד ועושה אותה לדגל!"

פאפא יאנארוס מחה את עיניו בהתמרמרות. הביט סביבו פן ראה אותו מישהו בקלקלתו. התאפק; אולם הנעימה הזאת, שנים כה רבות לאחר ששמעה, עדיין הוספיה לקרוע את לבו. כאילו הוסרה הקליפה הדקה העוטפת את התוך של בני-האדם, הקליפה העשויה דאגות יום-יום ופשרות פחדניות, והנעימה העצורה התפרצה משוחררת, ללא רסן. כל הנוראות שחשש פאפא יאנארוס כי הן נמצאות בתוך תוכו ולא העז לחשוף אותן לאויר העולם, שוחררו על-ידי הנעימה הזאת, ופאפא יאנארוס הביט מזועזע במה שנגלה לו בקרבו ובקרב העולם.

"אל אלוהים", מילמל והצטלב, "אילו שערים נפתחים לפנינו בחלומות, אילו כנפים! אלוהים, אם כותב אתה בספריך גם את חלומותינו, אזי אבדנו!"

איזהו חופשי? כל שאינו ירא את המוות.

אף על פי כן רחשתי לו כבוד, ולא הסברתי לעצמי את הרגש הזה; רגש של כבוד ופחד וחמלה. הוא היה אמיץ, ישר, עני, האמין במאבקו, היה מוכן להקריב את עצמו בכל רגע למען יוון. בפלוגתו אין לך בטחון שלא תיהרג, אך מובטח לך שלא תיכלם. הקצין שלנו הוא מן האנשים הנדירים כל-כך בשפל המוסרי של ימינו, שמעל לטובת עצמם ולאושרם הם מעמידים רעיון; ייתכן שהרעיון צודק, ייתכן שהוא מוטעה; אבל הם מקריבים חייהם למענו.

"אני נלחמת לחירות, אני בת-חורין ועושה כרצוני!"

"חירות פירושה לפעול לפי רעיון; לא לעשות כרצונך."

"במה דברים אמורים - בגברים; אבל אני אשה; כשאני רואה גברים עולה בדעתי דבר אחד בלבד: לבחור מישהו מביניהם."

"אינני יודע מה פירוש אלוהים, כומר," אמר לו. "אבל אני יודע שאינני אלא נפח גס, בור ושוטה. ובכל זאת אילו הייתי אני בורא את העולם, היה העולם טוב יותר."

קשה, קשה לנשמה להיעקר מן המים והאדמה המוכרים לה.

"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד - טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם..."

"לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל..."

"עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

התבוננתי בזורבה, שסובב את צווארו כעוף-טרף ושתה בדממה. התבוננתי בו והירהרתי בלבי, עד מה מופלאה ומביכה היא תעלומת חיינו. בני-אדם נפגשים, ושוב הם נפרדים, כעלים הנידפים ברוח. עיניך מתאמצות לשווא לשמור על מראה הפנים, הגוף והתנועות של האיש אשר אהבת. תחלופנה שנים מעטות ושוב לא תוכל להיזכר אם היו כחולות או שחורות.

האדם ביש-המזל הקים לו מחיצה, שלדעתו אין לעבור אותה, מסביב לישותו העלובה והפעוטה. בתוכה הוא מבקש לעצמו מפלט ומנסה להביא מעט סדר ובטחה לחייו. מעט אושר. הכל צריך להתנהל בשביל הנדוש, בשגרה המקודשת, ולהתאים לכללים פשוטים ובטוחים. בתחומי מחיצה מסוגרת זו, כשהוא מבוצר בפני ההתקפות האיומות של הבלתי-ידוע מתנהלות ודאויותיו הקטנטנות בזחילה, בלתי-נפגעות כמרבי-רגליים. יש רק אויב אחד ויחיד, אכזרי ואיום, השנוא כמוות והמטיל פחד מוות, הלא הוא - הוודאות הגדולה.

כשהכל מתגלגל בכי-רע, מה רב הוא הגיל לבחון את נפשך ולגלות את כוח-הסבל והאומץ שלה! אויב כל-יכול הסמוי מן העין - יש קוראים לו אלוהים, יש קוראים לו שטן - דומה כאילו מסתער הוא עלינו להשמידנו; אבל אין אנו נשמדים. מדי פעם בפעם כשאנו בני-האדם, יוצאים כמנצחים, אף-על-פי שלכאורה הננו מובסים כליל, הרינו חשים גיל וגאווה בל-יתוארו. השלווה החיצונית נהפכת לאושר עליון בל-יעורער.

הקשנו את כוסותינו וטעמנו מן היין, יינה המצוין של כרתים, שעינו אדום כהה, כצבע דמו של ארנב. מששתית יין זה, חשת כאילו התאחדת עם דמה של הארץ עצמה, ונעשית כמן יציר ענק. עורקיך שפעו אונים, ולבך - טוב ונדיבות! אם היית קודם כבש, נהפכת לאריה. שכחת את כל הקטנות שבחיים, וכל מעצוריך ומוסרותיך הותרו ונפלו. מאוחד עם בני-אדם ובעלי-חיים ואלוהים, חשת כאילו היית לאחד עם תבל כולה.