פעמים רבות ראיתי חתול בלי חיוך, חשבה אליס, אך חיוך בלי חתול הוא הדבר הכי מוזר שראיתי בכל חיי.

...והמשיכה לומר לעצמה, במין צורה חולמנית, "חתול טורף עטלף?... טורף עטלף?" ולפעמים, "עטלף טורף...?" כי, אתם מבינים, כיוון שלא יכולה הייתה לענות לא על זה ולא על זה, כבר לא שינה לה הרבה באיזה סדר תנסח את הדברים.

או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי; כך או כך, הוא לא פתח אף אחת מהן.

כמה השתוקקה לצאת מאותו אולם אפל ולשוטט בין ערוגות הפרחים הזוהרים והמזרקות הקרירות, אבל לא יכלה אפילו להשחיל את ראשה מבעד לפתח; "וגם אם הראש היה עובר," חשבה אליס המסכנה, "הוא לא היה מועיל לי הרבה בלי הכתפיים."

"כן, זה בערך המרחק - אבל מעניין לאיזה קו רוחב או אורך הגעתי?" (לאליס לא היה שמץ של מושג מה זה קו רוחב, או קו אורך, אך היא חשבה שהן מילים יפות שמרשים לומר אותן).

אפשר שהבאר היתה עמוקה מאוד, או אולי היא נפלה לאט לאט, כך או כך היה לה המון זמן להביט סביבה בעוד היא נופלת ולשאול את עצמה מה יקרה בעוד רגע.

"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה - לא פחות ולא יותר".

"השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים".

"השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי יהיה האדון - זה הכל".

אם תאמיני בי, אני אאמין בך.

אפילו שעון מקולקל צודק פעמיים ביום.