ישנן שתי דרכים להצליח - או בזכות חריצותינו או בגלל טיפשותם של אחרים.

האבל על אובדנו של מישהו שאנו אוהבים הוא אושר בהשוואה לצורך לחיות עם מישהו שאנחנו שונאים.

הצער שיש לאנשים שעשו שימוש בזמן בצורה לא נאותה אינו מוביל אותם תמיד לעשות שימוש יעיל יותר בשארית זמנם.

איש אינו מעז להכיר במעלותיהם של אחרים. אנשים עסוקים מדי בעצמם מכדי שיהיה להם פנאי להכיר בזולתם או להבחין בהתנהגותם. מכאן, שגם עם מעלה גדולה וצניעות רבה אפשר להיות בלתי מוכר זמן רב.

הבה נחשוב שכמו שאנו מתגעגעים עתה לנעורינו בפריחתם, שעברו ואינם ולא ישובו לעולם, חולשתנו מלווה אותנו וגורמת לנו צער על בגרותנו שהיא עדיין אתנו ושאותה אין אנו מעריכים דייה.

נוחות החיים, השפע, השקט שברווחה גדולה, גורמים לכך שאצל הנסיכים קיים עודף של שמחה לצחוק על הננס, הסכל, הסיפור הרע והקוף; הפחות מאושרים אינם צוחקים אלא ברגע הנכון.

מה שאנו מבזבזים אנו מפחיתים מירושתנו; מה שאנו חוסכים באופן מכוער אנו מחסירים מעצמנו. שביל הזהב נכון בשביל אחרים ובשבילנו.

אנשים מתחילים על ידי האהבה, גומרים על ידי התאווה, ולעתים קרובות אינם שקטים אלא כשהם מתים.

מיהו זה אשר יוכל בכשרונותיו הנדירים ובמעלותיו המצויינות לא להשתכנע בחוסר התועלת שבחייו, ביודעו כי במותו הוא משאיר מאחריו עולם שכלל אינו יודע על אובדנו ובו נמצאים כל האנשים כדי להחליפו?

השעמום נכנס לעולם באמצעות העצלות.

הצניעות היא למידות הטובות כצללים על דמויות שבתמונות. היא מעניקה להן עוצמה ומבליטה אותן.

אפשר לומר שקל יותר לעלות לתפקיד רם ונישא מאשר לשמור עליו.

אלה שמבלי להכירנו חורשים רעה עלינו אינם גורמים לנו כל רע. הם אינם תוקפים אותנו אלא את רוח הרפאים של דמיונם.

לעתים קרובות זה קצר ותועלתי יותר להתאים עצמנו לזולתנו מאשר לגרום להם להסתגל אלינו.