מייסוריי הגדולים אברא שיריי הקטנים.

כסף הוא האלוהים של זמננו.

מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם.

אני מוריש את כל רכושי לאישתי בתנאי שהיא תתחתן מחדש מיד. כך יהיה לפחות אדם אחד שיצטער על מותי.

שום יהודי לא יוכל להיות נוצרי ממש. כיצד יהיה מוכן להאמין שיהודי אחר הוא בן האלוהים?

מתחת לבגדינו כולנו ערומים.

עמים התרוממו ונעלמו, מדינות פרחו ונבלו, מהפכות סערו על פני האדמה, והם היהודים, היו רכונים על ספריהם, ולא הרגישו כלל בסופת הזמן שחלפה על ראשיהם.

אדם - האציל שבין בעלי-החיים.

אני אוהב ומבקש שלום. זו גישתי לחיים. שאיפותיי הן דירה צנועה וגג מסוכך עליה, מיטה טובה, אוכל טוב, החלב והחמאה הטריים ביותר, פרחים בחלוני וכמה עצים חסונים לפני פתח ביתי, ואם האל רוצה להפוך את אושרי למושלם, הוא יעניק לי את ההנאה שבצפייה בשישה-שבעה מאויביי תלויים על עצים אלה.

אנו נלחמים על רעיונות. במלחמה זו, מבצרינו הם העיתונים.

שינה היא דבר נעים, טוב ממנה המוות, אבל הטוב ביותר הוא לא להוולד כלל.

השירה של וולהנד היא כמו סוס המלחמה המפורסם, ביארד. יש לה את כל המעלות האפשריות ורק חיסרון אחד - היא מתה.

המאושרים באהבתם אינם יודעים מהי אהבה.

אלוהים יסלח לי. זהו תפקידו.