דניאל שוטקוס | ברכות

אין פעימות לב,
הפיצוץ הינו כל כך עמוק,
עד שפני המים עומדים ללא תנודה.
הגוף לא מאפשר לבכות,
לחייך, לחוש, לשמוע או להגיב,
הוא נדם.

אין פעימות לב.
זה לא דיכאון, זה אבל.
כמה שתנסה, לא תצליח לרעוד בקור הזה.
החושים שלך רדומים,
מבט חלול, אך מלא בזכרונות...

המסע אל גבולות האופק, תם.
כעת ישנה רק הבדידות,
הרי היא מצבו הטבעי של האדם.
רק כנפי הדמיון מחזיקים אותך חי,
ואין פעימות לב.

שאין ספור פרפרים יתעופפו מול עינייך,
שאין ספור סיגליות יפרחו תחת רגלייך,
שקרני השמש יזהרו בפנייך,
שציפורים יצייצו כל בוקר בחלונך,
שלעולם לא תעמדי בגשם לבדך.

שהרוח הנושבת תישא אותך אל האושר,
שתמצאי את דרכך שלך בשבילי היושר,
שתזכי לראות את צבעי הזריחה והשקיעה,
ואת הכוכבים המנצנצים בחשכה.

אוהבות אנחנו אותך חברותייך,
ותמיד נעמוד איתך מול פחדייך.

אילו היית רואה,
את העיניים האפורות,
את העיניים הכחולות,
את העיניים השבירות,
משפילות מבט,
ומשקות את האדמה...

ואילו היית רק רואה,
את הפרח הכתום,
את הפרח האדום,
את הפרח הבוהק,
את הפרח הגאה שצמח,
מתרומם מול השמש,
ומזין עצמו מקרנייה.

אם הכאב הפנימי שאני מרגישה,
היה שווה לכאב הפיזי שיכול היה להיות לי,
קרוב לוודאי שהייתי כבר מתה.

האם אתה באמת רוצה להרוג אותי?

מתהלך בחוף,
לבד.

עוצם עיניים.
מדמיין את הנוף,
שהשתקף אז בעיניו,
באותו יום...

איתה,
ביחד.

אלוהים מצייר לנו על דף גדול,
לפתע נשפך צבע, והפך חיי לשחורים...