דוד גרוסמן | ציטוטים

ואם למשל אנשים יתחילו להגיד אחד לשני רק את האמת בפרצוף, כי אין זמן, את תופסת? אין זמן"

במסע-העסקים הבא שלך לפאריס תיגש בבקשה למוזיאון רודן. יש שם פסל, 'המשורר והמוזה'. תביט בו, פעמיים. אחר-כך תבדוק בחנות המזכרות אם עדיין מוכרים שם את הגלויה של הפסל הזה. מתחת לתמונת הפסל הם הוסיפו פעם ציטוט (אתה יודע שאסור באיסור חמור לסמוך עלי בציטוטים ובמי אמר למי, אבל נדמה לי שזה של בודלר): 'הנה ללאוטה שלך, משורר, ותן לי נשיקה'. תקנה לך את זה ממני.

יש גם נחמות: הבוקר, בבן-יהודה, אשה צעירה רצה אחרי אוטובוס. היא הספיקה לקפוץ פנימה בדלת האחורית, והנהג סגר, אבל נעל אחת שלה נפלה לכביש... בחור שעבר שם הרים את הנעל, ובלי להסס אף רגע התחיל לרוץ בכל הכוח אחרי האוטובוס. אני עמדתי רגע מסוחרר מן המראה, ואז התעשתי, עצרתי מונית (אפילו לא חשבתי על הכסף שבקושי יש לי), וצעקתי לנהג שייסע אחרי הבחור. והוא דרך-אגב רץ כמו חיית-טרף, כמו מי שנלחם על חייו, רץ בתוך הצפיפות, דרך כולם, והחזיק את הנעל גבוה, למעלה, נעל שחורה, מבריקה, ורק אחרי דקות ארוכות הצלחנו להשיג אותו, וצעקתי לו שיקפוץ פנימה. הוא תפס מייד, זינק פנימה תוך כדי נסיעה, ודהרנו יחד עוד כמה רגעים אחרי האוטובוס, הוא ישב לידי, אפילו לא הסתכל עלי, הנעל מילאה את המונית, וגם הנהג שיחק את המישחק, והתפתלנו בסכנת נפשות, מירדף מהסרטים עשינו, עד שליד כיכר אתרים עצר האוטובוס בתחנה, והצלחנו לעקוף אותו, והבחור זינק ורץ פנימה, וראיתי אותו עובר בין הנוסעים, וגם איך הוא מגיש לה את הנעל, והאוטובוס נסע.

את כנראה צודקת שפגישה "באמצע הדרך", כפי שאני הצעתי, כבר לא מספקת, ושפגישה אמיתית בינינו תתרחש רק אם כל אחד מאיתנו ילך את מלוא הדרך לעבר האחר.

למה באמת זה עשוי ככה, שאף פעם כנראה לא לומדים להפיק מבפנים את המחצב שהכי זקוקים לו?

למה לא מחייבים אנשים להוציא רשיונות למלים מסויימות כמו שמוציאים רשיון לאקדח?

כשאני עם אנשים (עלה בדעתי הערב, כשקילחתי את הבן שלי) – לא משנה אם זרים לי או הכי קרובים – מלווה אותי תמיד מחשבה אחת: כל אלה יודעים לעשות בטבעיות את הדבר שלגביו אני אימפוטנט גמור: להכות שורש.

ולפעמים אני מרגיש שאת יודעת בדיוק, הרבה יותר ממני, אל מה את חותרת שם, כשאת אומרת, למשל, שנדמה לך שיש בתוכי מעין 'גיס חמישי', ושאני מתעקש משום מה להיות נאמן דווקא לו...

אני רוצה שתדעי עלי, שתדעי אותי במערומי, בחישובים הקטנים שלי ובחרדות העלובות, ובטיפשותי, ובבושות שלי, ובקלוני. למה לא, גם "קלוני" זה אני. גם הוא רוצה להינתך לך, כמו גאוותי, בדיוק באותה עוצמה הוא רוצה, הוא זקוק נורא.

אני לא חושבת שאתה האדם שיוכל לרפא אותי ממה שפגוע בי, אבל אולי, בשלב הזה של חיי, אני לא כל כך זקוקה לרופא, אלא למישהו עם פצע דומה?

איך לא קשה לך לומר שבלי ספק הייתם זוג קצת מוזר, ושאפילו האנשים הכי קרובים לכם לא תמיד מבינים מה אתם עושים יחד?
ושאותך זה דווקא משמח, שרק שניכם יודעים.

גם אם אלך בגיא צלמוות, לא אירע רע, כי הסיפור שלי עימדי.

נדמה לי שביחסי בעל ואשה אתה נידון להתוודע אל כל קשת התחושות האפשרית שבין כל שני בני-אדם שבעולם.

אם לימדת את עצמך אכזריות, סבורני שיקשה עליך מאוד לגמול עצמך הימנה. כשם שלו למדת אי פעם לשחות בנהר, שוב אינך שוכח התורה הזאת לעולם, כך סיפרו לי אלה שירדו לנהר.

היום יודעני אל נכון שיש בני-אדם שטעם חייהם הוא העבודה, ויש שהאמנות או האהבה הן שורש נשמתם והפשר האחד לקיומם. אך אנוכי שייך כנראה לסוג השלימזלים, כי שרה שלי, היא לבדה היתה טעם חיי ופשרם, ולי נודע הדבר הזה רק כאן. איי, סבורני שרוב הבריות יודעות לשמור נפשן משגיאות שכאלה. מאחל אנוכי לך שתדע להישמר מכך. יען כי זה אשר מאוהב באהבה לעולם ימצא לו אדם חדש לאהבו. אלא אנוכי הן רצעתי אוזני אל אשה אחת. לא היו לי חיים לאחריה, והרי אף אותה לא השכלתי לאהוב כראוי לה...