המצאתי סדרה של חוקים שמתארים את תגובתנו לטכנולגיה. כשאתה ולד, כל דבר בעולם הוא נורמלי ורגיל והוא רק חל מהדרך שהעולם פועל. כל דבר שמומצא כשאתה בן חמש-עשרה ועד שלושים וחמש הוא חדש, מרגש ומהפכני וכנראה שתוכל לעשות מזה קריירה. כל דבר שהומצא אחרי שהגעת לגיל שלושים וחמש נוגד את הסדר הטבעי של הדברים.

בואו נהיה כנים - כשאנו נתקלים בדבר שאיננו מבינים, אנו אוהבים לתת לו שם בלתי מובן או אפילו בלתי-ניתן להגייה.

נראה לי שכל תרבות שאיבדה את ראשה עד כדי צירוף הוראות שימוש לחבילת קיסמי שיניים איננה תרבות שבה אני יכול לחיות ולהשאר שפוי.

ישנה אמנות, או נכון יותר מיומנות, של לעוף. הסוד טמון ביכולת ללמוד להשליך את עצמך אל הקרקע ולהחטיא.

עובדה ידועה היא, שהאנשים שהכי רוצים לשלוט על אנשים הם, מעצם העניין, הכי פחות מתאימים לעשות זאת. כל אחד שמסוגל להגיע לכך שיתמנה לנשיא, אסור בשום אופן להרשות לו לקבל את התפקיד.

"חתיכת כתף אולי?" הציע בעל החיים, "מטוגן ברוטב יין לבן?"

"אה, מהכתף שלך?" לחש ארתור אחוז פלצות.

"אך בוודאי, אדוני," געתה החיה בשביעות רצון, "כתפו של מישהו אחר אינה שלי להציע."

אם מישהו חושב שהוא קיפוד, סביר להניח שצריך רק לתת לו ראי וכמה תמונות של קיפודים ולהגיד לו לפתור את הבעיה בעצמו ולחזור כשירגיש טוב יותר.

הסיבה שאני מכנה את עצמי בשם הילדות שלי היא כדי להזכיר לעצמי שמדען צריך להיות ממש כמו ילד. אם הוא רואה משהו, עליו לומר שהוא רואה אותו, בין אם זה מה שציפה לראות ובין אם לאו. ראה קודם, חשוב אחר כך, ולבסוף בדוק. אולם תמיד ראה תחילה. שאם לא כן תראה רק מה שציפית לראות. רוב המדענים שוכחים זאת [...] הסיבה השנייה שאני מכנה את עצמי 'וונקו השפוי' היא כדי שאנשים יחשבו שאני טיפש. זה מאפשר לי לומר מה אני רואה כשאני רואה משהו. אדם אינו יכול להיות מדען אם מפריע לו שאנשים חושבים שהוא טיפש.

ברחבי אנגליה רווחת ההרגשה שהכנת כריך שהוא מעניין, מעורר תיאבון או נעים לאכילה מכל בחינה שהיא הוא חטא שרק זרים נכשלים בו. "הם צריכים להיות יבשים", זוהי ההוראה הקבורה אין שם בהכרה הלאומית הקיבוצית. "הם צריכים להיות צמיגים. אם אתה מוכרח לשמור על רעננותם, פשוט רחץ אותם פעם בשבוע."

ארתור דנט: "בזמנים כאלה, כשאני תקוע בפתח אוויר ווגוני עם אדם מביתלג'וז, עומד למות מחנק בחלל העמוק, בזמנים כאלה אני מצטער שלא הקשבתי למה שאמרה לי אמי כשהייתי צעיר."

פורד פרפקט: "למה? מה היא אמרה לך?"

ארתור: "אני לא יודע. לא הקשבתי."

בני אדם, אשר כמעט יחודיים בזה שביכולתם ללמוד מן הנסיון של אחרים, יוצאי דופן גם בחוסר הרצון הבולט שלהם לעשות כך.

אין בעיה כל-כך מסובכת עד שאתה לא יכול למצוא לה תשובה פשוטה מאוד אם תביט בה בדרך הנכונה.

העובדה שכל דבר שימושי להפליא התפתח מתוך מקריות בלבד היא צירוף מקרים משונה ובלתי-אפשרי כל כך עד שברי-דעת מסוימים בחרו לראות בזאת הוכחה סופית וחד-משמעית לאי-הקיום של אלוהים. הטיעון הוא פחות או יותר כזה:

'אני מסרב להוכיח שאני קיים', אומר אלוהים, 'שכן הוכחה נוגדת אמונה ובלי אמונה אין אני ולא כלום'. 'אבל', אומר האדם, 'דג הבבל מסגיר אותך, לא? לא מתקבל על הדעת שהתפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מ.ש.ל'. 'או, אלוהים', אמר אלוהים, 'על זה לא חשבתי.' ובו במקום מתפוגג בעננת היגיון. 'אה, זה היה קל', אומר האדם, ובתור הדרן ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן ונהרג במעבר החצייה הקרוב.

הם נסחפו למעלה, הסתחררו לאיטם סביב עצמם, כמו זרעי שקמה הנופלים בסתיו מעץ השקמה, רק בכיוון ההפוך.