פלורנטינו אריסה היה שוכח תמיד בזמן שלא היה צריך לשכוח, שהנשים נותנות את דעתן על הכוונה הסמויה של שאלה יותר מעל השאלה עצמה.

הוא לא אבה לראות שהחיכוכים עם אשתו אפשר שיש לתלותם באווירה הדחוסה השוררת בבית, ונוח היה לו לתלותם בעצם טיבם של הנישואין - המצאה אבסורדית זו שאין לה קיום אלא בחסדיו של האל שאינם תמים לעולם. הלא הדבר הזה מנוגד לכל הגיון מדעי, ששני בני-אדם שכמעט אינם מכירים זה את זה, ואין כל קשרי דם ביניהם, והם בעלי אופיים שונים, והם שונים זה מה על פי חינוכם ותרבותם ואפילו על פי מינם, ששני בני-אדם שכאלה יימצאו מחויבים פתאום לגור יחד, לישון על מיטה אחת, להיות שותפים בשני יעודים שאולי הועידם הגורל ללכת בכיוונים הפוכים. הוא היה אומר: "זה הקושי שבחיי הנישואין, שהם מסתיימים בכל לילה לאחר ההתעלסות ויש לבנות אותם מחדש בכל בוקר לפני הארוחה."

בשמחה גדולה נוכחה לדעת שאין אוהבים את הבנים מפני שבנים הם, אלא מפני הידידות הנרקמת בזמן גידולם.

עדיין צעיר היה מלדעת שזכרון הלב מבטל את הרע ומאדיר את הטוב, ובזכות התכונה המחוכמת הזאת אנו מצליחים לעמוד בנטל העבר. אבל כשעמד על סיפון האנייה וראה שוב את הצוק הלבן של השכונה הקולוניאלית, ואת הנשרים העומדים בלי נוע על הגגות, ואת הכבסים של העניים התלויים על הגזוזטאות, באותה שעה הבין איזה טרף קל היה למלכודות הרחומות של הגעגועים.

החוכמה באה בזמן שכבר אין בה כל תועלת.

האשלייה אי-אפשר לאוכלה. אין אוכלים אותה - אך היא מזינה.

הרעב הוא הטבח היותר משובח.

כפיות הטובה האנושית אין לה גבולות.

הזיכרונות האמיתיים היו דומים לרוחות רפאים, ואילו הזיכרונות הכוזבים היו משכנעים כל כך, עד כי דחקו את רגלי המציאות.

המוות לא מגיע עם הזיקנה, אלא עם השיכחה.

אנשים טועים בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם, מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב.

לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו.

לאדם זכות להביט מטה כלפי הזולת, רק כאשר הוא עומד לעזור לו.

החיים הם לא מה שחיית, אלא האופן שבו אתה מספר אותם.