מבחן האינטיליגנציה האמיתי הוא לא כמה אנחנו יודעים לעשות, אלא כיצד להתנהג כאשר אנחנו איננו יודעים מה לעשות.

מדוע? מדוע ילד, שבתנאים מסוימים הוא פיקח, חד-עין, מלא-דמיון, בעל כושר ניתוח, בקיצור - אינטליגנטי, יהפוך ברגע הכנסו לכתה, כבמטה קסם, לאידיוט גמור?

תמיד טוב יותר לילד להבין משהו בכוחות עצמו מאשר שילמדו אותו - בהנחה, כמובן, שהלמידה לא מלווה בסכנת חיים, כמו במקרה של ריצה לכביש סואן. אבל בתחומים העיוניים אין יוצאים מכלל זה. קודם כל, מה שהוא לומד בעצמו, הוא זוכר טוב יותר. שנית, וחשוב יותר, כל פעם שהוא לומד משהו בעצמו, הוא רוכש עוד בטחון ביכולתו ללמוד.

ילד שבאמת למד משהו, יכול להשתמש בו, והוא אמנם עושה כן. הדבר מתקשר בראשו עם המציאות, ולכן עולה בידיו ליצור קשרים נוספים בין הדבר שלמד ובין המציאות, לכשיתבקש הדבר. דבר חסר משמעות אין לו צפורניים שבהן יוכל להיאחז במשהו, ואין בו תועלת ללומד.

אם ילדים מתחילים לחוש שאין הגיון ביקום, ייתכן שהאשמה היא בצורה שבה אנחנו מדברים עליו, צורת דיבור חסרת הגיון, או בסתירות בין היקום כפי שאנו חשים אותו לבין היקום המשתקף בדיבורנו.

הדבר העושה את בית הספר קשה כל כך לילדים חושבים, הוא לא רק העובדה שהמורים מרבים לומר דברים שאינם נשמעים הגיוניים, אלא שהם אומרים זאת באותה צורה בדיוק שבה הם אומרים דברי טעם, כך שהילד מתחיל להאמין שאם לא הבין, הרי זה באשמתו וייתכן שזה מה שהמורה רוצה שהוא יחשוב.

הגיעה השעה שאנו, המורים, ננסה להביט ברעיונותינו בעיני בני אדם שאינם יודעים כלום, שאינם מוכנים לקבל דבר שלא הוכח, שאינם יכולים לשאת חוסר עקביות וסתירה. שומה עלינו לנכש מהוראתנו את המעורפל, המשתמע לשתי פנים, המבולבל והסותר את עצמו.

הוראה כפויה לא גורמת ללמידה - היא פוגעת בלמידה.

למידה אינה התוצר של הוראה. למידה היא התוצר של פעילותו של הלומד.

הוראה היא תרופה חזקה ביותר, וכמו כל התרופות החזקות יכולה להפוך בקלות לרעל. בזמן המתאים (כלומר, כשהתלמיד מבקש) ובמנות קטנות מאוד, היא יכולה באמת לעזור ללמידה. אבל בזמנים אחרים, או במנות גדולות מדי, היא תעכב את הלמידה או תמנע אותה לחלוטין.

ילדים רבים יותר היו לומדים חשבון טוב יותר, לו הוצא לימוד החשבון מחוץ לחוק.

ההשכלה האמיתית לא מגיעה מבית הספר וממורים, אלא מהחברה בכללותה ומצורת החיים בה.