אני מעורב בתשוקה בחיים: אני אוהב את השינויים, את הצבעים, את התנועה. להיות חי, להיות מסוגל לראות, ללכת, להיות בעל בית, מוזיקה, ציורים - כל זה פלא.

גיליתי שאם אתה אוהב את החיים, החיים יאהבו אותך חזרה.

נראה שאמני היום מנגנים יותר עם כיסם מאשר עם ליבם.

[על כשרון מוזיקלי:] אם לא נולדת עם זה, אינך צריך לגעת בזה.

פסנתר, כלי כה מרשים, בדיוק בגודל המתאים, כדי שלא תוכל לקחת אותו איתך.

עם התוים השגויים שאני מנגן בהופעותיי אפשר היה לכתוב סונטה נוספת.

את התוים אני לא מנגן טוב יותר מהרבה אחרים, אבל ההפסקות - שם נמצאת האמנות.

קח, למשל, את גודובסקי. הייתי נדהם למשמע נגינתו. זה עלול לקחת לי 500 שנה כדי להגיע לדרגה זו של שליטה מכנית. אך להיכן זה הביא אותו? הוא היה אדם לא מאושר, כפייתי ואומלל כשהיה רחוק מהמנענעים. האם הוא נהנה מהחיים? זה גרם לי לחשוב מעט. פסנתרן איננו בית-חרושת לפלדה, כמו פיטסבורג.

אני מקבל את החיים ללא תנאים. רוב האנשים מבקשים אושר על תנאי, אך באושר ניתן להרגיש רק אם אינך מציב תנאים מוקדמים.