היה זה כאילו פרץ הזעם העיוור הזה טיהר אותי כליל, סילק ממני כל שמץ של תקווה; ואז, עם מבט מוטה אל הרקיע האפל בעל שלל הסימנים והכוכבים - אז, בפעם הראשונה, הראשונה בהחלט, פתחתי את ליבי אל האדישות הנדיבה של היקום.

היא אמרה, "אם תלך לאט, אתה מסתכן במכת חום. אולם, אם תלך מהר, תתחיל להזיע, ובישיבתך בכנסייה תחטוף הצטננות." הבנתי את הנקודה שלה. כך או כך אין מוצא.

אמא מתה היום. או, אולי, אתמול; אינני יכול לומר בבטחון. המברק מן ה'מעון' אומר: אמך נפטרה. ההלוויה מחר. השתתפות עמוקה בצערך. כיוון שכך נשאר הענין תלוי בספק; יכול שאתמול אירע הדבר.

נדיבות אמיתית כלפי העתיד מבוססת על נתינת הכל בהווה.

אין שמש ללא צל, וההכרח הוא כי נדע את הלילה.

אגדות קיימות להן כדי שהדמיון יחיה אותן.

עולם זה כשלעצמו אינו הגיוני, וזה כל שאפשר לומר. עם זאת, האבסורד הגדול הוא העימות שבין העולם הבלתי רציונאלי הזה לבין הכמיהה הפראית לבהירות, שקריאתה מהדהדת בלב אנוש.

אבסורד טראגי צפון בסתירה שבין תשוקתו של האדם לחירות בלתי מוגבלת, לבין הכרתו הבלתי נמנעת בכך שחירות זו נתונה רק כחירות של הרס ושלילת החיים.

האבסורד פורץ מתוך הקונפליקט שבין הקריאה האנושית ובין השתיקה הבלתי-הגיונית של העולם.