מותר לבכות ולקרוע, אך הבכי והקרע לשווא - אם לא יהפך זה הבכי לראם הברזל בקרניו.

הבאנו לך דם ואצבעות, אהבה ושרירים, כתפיים מופקרות לנשוא את הגלובוס העברי בנגעיו הקשים.

מעבר לייאוש אין יאוש בעולם.

האפשר כי ירון משורר ישראל שירת תפארת לשקיעת החמה ולא יעקור ביטויו כנתח מבשרו לבטא אמיתה של כנסת ישראל?

לא נביא ולא בן נביאים, כי אם נכד רחוק הנני, המריח לטיפת הדם הנבואית, האחת בדמי.

הננו לבד בעולם, עם בודדים. בבדידות הזאת של הגזע נגדל. בבדידות הזאת המוקפת טבעת זעמים, מן הבדידות הזאת עוד יצאו לביאים וראמים.