לפעמים אני עוזר במשהו לאנשים, בדברים קטנים, אבל אני יודע שבמעשים לא די. כי אנשים רוצים שידברו אליהם. והם עצמם רוצים לדבר. לעתים קרובות זה חשוב להם הרבה יותר ממעשים. מלים נכונות, כלומר. כי לעתים גם אנשים המדברים ביניהם, לא מדברים במלים הנכונות.

אין זו הפעם הראשונה שאני מאחר לעבודה. והסיבה היא שאני מתעורר באיחור לעתים. כי רוב החלומות הם בשעות הבוקר דווקא, וקשה לי לוותר עליהם. אני שוכב ער, שרוי כמו באד חם, כמו באמבטיה, ומנסה לברר לי אותם, לזכור, לשחזר. לפעמים הם קרעים-קרעים, ועלי לאחותם. לפעמים הם נמלטים ממני, ואני רודף אחריהם כמו אחר דף תלוש מספר, שהרוח מעיפה אותו והוא מתגולל ונחבט לארץ, כמעט נתפס, ושוב עף ונמלט.

מלים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב. אני רואה, למשל, סכין במטבח, ואני חושב: סכין - מלה חדה מאוד, כמו סכנה. ויש בה סוד כמוס, מכונס. או ערפל. כשאני רואה ערפל בחוץ, אני חושב שאין מלה בעולם שמתאימה יותר לערפל מאשר ערפל. כי זהו מין ענן של אור ואופל. יפעה בהירה עלופה בעלטה של אופל.

פעם חשבתי שכתיבה מול המחשב מורידה מהערך. יש משהו בפיזיות, במגע העט עם הנייר, לראות את המחיקות, את הנחשים העקלקלים שהולכים שוליים, שאפשר להבחין בתיקונים בכתב, שקסם לי. ואז התרגלתי למחשב. גיליתי שיש לזה כמה יתרונות. אין צורך להעתיק כל דבר שש פעמים, וכל טעות אפשר תכף לתקן.

קשה לי להגיד שאני רוצה להיות צעיר, אבל אני רוצה שיהיה בי כוח לכתוב. כל זמן שאני כותב - אני חי.

הכתיבה היא מונולוג, אך היא מונולוג המקווה להיות דיאלוג.