יוסף מגן | ברכות

יש ימים ויש ימים, יקירתי,
אבל יום כזה יש פעם בשנה,
יום שכולו שמחה צרופה,
ואפילו העולם משתתף בצהלה!

אבל דעי נא יקירתי,
יותר מכולם שמח אני,
בכנות וברגש חזק ואמיתי,
יום-הולדת שמח, יהלום שלי.

אומרים שהצבא משנה אנשים. יכול להיות שזה נכון... בכל אופן, אני מאחל לך בלב שלם שלא תשתנה. יהי רצון שתשוב אלינו אחרי שלושת השנים האלה אותו אדם - כפי שהיית עד עכשיו. אותו אדם, אבל משודרג. נתראה.

דרוש נער למשרה מלאה, לפני צבא. אין צורך בניסיון קודם. יתרון לבעלי שליטה באם-16. יתרון לבעלי לב חזק, שיער מקוצץ ורצוי גם ביצי פלדה. רצון לתרום למדינה ולהגן על המולדת - חובה. המתאימים מתבקשים לפנות לצבא ההגנה לישראל. לא בשבת ולא בעתות מלחמה.

חבר יקר, אם המודעה הזו רלוונטית לגביך, הגיע הזמן לאחל - הכנס צא ובוא בשלום. שיהיה לך שירות נעים, מהנה, מועיל ומאתגר. .

מיום שנבראה השמש והלבנה,
לא זכינו לראות אור בוהק ומהפנט שכזה,
כמו הנוגה הסובבת אתכם, כאשר אתם יחד.

אתם משלימים האחד את השני בצורה כה מושלמת, עד שאי-אפשר לדמיים אתכם אחד בלי השנייה.

יהי רצון שתצמחו ותצמיחו יחד, זה עם זה, בגיל וברינה, תחת ברית הנישואין.

כל כך הרבה חגים לנו,
חגים על גבי חגים,
רק כדי להזכיר לנו,
את האנשים שאנחנו אוהבים,
ולהזכיר להם, כאשר הם שוכחים,
שלא שכחנו דבר מהם,
עד כמה הם חשובים.

את/ה חשוב/ה לי.
את/ה יקר/ה לליבי.
חג שמח, חג מרנין.

לקראת תחילת הקיץ,
צריך קורטוב של מנוחה,
חג השבועות הגיע,
חג מתן תורה.

מן המקרר מתנדף בשקט,
ריח עז של חלבי,
ילדים נסים מהתזות,
ביום המים הלאומי.

הוא לא ארוך כמו פסח,
לא היתולי כמו פורים,
מזלו של שבועות,
שהוא בגודל המתאים.

[תודה למורה]
יש שלימדוני ללכת,
ויש שלימדוני לעוף.
יש ששמעו מילותיי הראשונות,
ויש שריפאו שתיקתי.

מכל מלמדיי השכלתי,
מכל לימודיי אשכיל,
ארחוש תודה עד הנצח,
למי שידיעותיי העשיר.

מורתי, יקירתי,
תודה לך על ההשקעה,
המקצוענות הרבה,
וכל רגעי הדאגה,
שלא הותירו אותי עם מילה,
מלבד אותה "תודה".

אליהו מביט בשעון, ואז במראה,
"אין סיכוי", ממלמל, "לא שוב",
הפקק משתרך, מישהו צופר מאחורה,
הוא שולף תשחץ ועט נובע עלוב.

השורה מתקדמת בקצב אחיד,
ואליהו שלנו באופק צופה,
תוהה לפתע איך ארע מזלו,
"לסנטה זה ודאי לא קרה, או יקרה".

כשבתשחץ נשאר "מילה נרדפת לקטורת",
וההיגיון הספיק להתגבר על התקווה,
אליהו מוציא הודעה לתקשורת,
"תתחילו בלעדיי. אבוא בשנה הבאה".

פתאום לקראת תחילת האביב,
העיר מתעטפת בתחפושות סביב,
ילדים מתרוצצים מלאי מרץ,
הורים מחייכים גם אם אין חשק.

שמחה מתגברת על מרה שחורה,
לכמה ימים - שוכחים מכל צרה וצוקה,
חג פורים הגיע, ואיתו העובדה -
אין חיים בלא שמחה.

פורים בא,
אוזני המן ומגילה,
תחפושות לרוב,
וסיבה למסיבה.

הורים יקרים,

התנהגתי למופת בכל הארוחה,
אפילו שישבתי שוב ליד הדודה,
צביטת לחי אחת אחר שנייה,
לא פצתי פה, וחייכתי במבוכה,
עכשיו לחלקכם המזערי שבעסקה,
שמא שכחתם (שמא בכוונה?)
תודה על החג ועל האווירה,
מצפה בכליון עיניים לדמי החנוכה.

אברהם/שרה, חג סוכות שמח! כמו בכל שנה, את/ה מוזמן/ת לנוח אצלנו בסוכה, אם במנוחה חפצה נפשך.

שוב הגיע הפעם הזו בשנה,
יושבים בסלון, או בסוכה,
מקשטים קירות, או ארוחה.

בכל מקרה, זה הזמן לנוח,
לשכוח הכל, ולו לשבוע,
לפוש בחוץ, או בפנים,
ולהודות לאל, שברא חגים.