דוד גרוסמן | ציטוטים

אולי אני דן אותו לחומרה, אבל נראה לי שעם כל דקדקנותו - הקטנונית לפעמים - בעניינים החומר, הרי במה שנוגע ליצירתו הרוחנית הוא שייך לסוג האנשים שסומכים על כך שיש בטבע-העולם איזו מערכת הגיונית רחומה, שתתקן בן-רגע את כל מה שהם מעוללים בחוסר הסדר והתכנון שלהם.

הם כולם בני-אדם, ועל כן - יוצרים. הם נידונים לכך. הם נכפים לכך מטבע ברייתם - ליצור את חייהם שלהם, את אהבתם ושנאתם וחירותם ושירתם; כולנו אמנים, שלמה, ורק שכמה מאתנו שכחו זאת, ואחרים מעדיפים להתעלם מכך, מתוך חשש מוזר שאינו נהיר לי כלל, ויש כאלה המבינים זאת רק על סף מותם, ויש כאלה - כמו דודה מסוימת שלא אנקוב בשמה מתוך כבוד למתפרק - שאינם מבינים זאת אפילו אז...

עטפה אותו עצבות, כיוון שהבין, שבני-האדם מטבע ברייתם אינם מסוגלים לחוש שהחיים ניתנו להם אי פעם. לחוש זאת ממש, בחריפות ובהתפעמות ראשונית. כאשר ניתנו להם חייהם לא היו עשויים להבין את המתנה, ואחר כך כבר לא טרחו להרהר בכך. ומשום כך הם חשים את חייהם רק באזילתם האיטית מגופם; רק את דעיכתם וכיליונם האיטי והקבוע. הרי טעות היא לכנות זאת "חיים". עוול הוא לכנות זאת כך: הן את מותם הם חיים כך בזהירות ובפחד ולשיעורין, כמי שתוקע את עקביו באדמה, לבל יגלוש מהר מדי במדרון תלול מאוד.

היא צבעה ציפורן מעוגלת ואמרה שמפליא אותה איך בחרתי בבלי דעת לחיות רק בשני מוקדי גיל שונים כל כך: "או שאתה זקן מדי לפעמים, או שאתה ילדותי מדי. לדעתי אתה פשוט בורח ככה, בערמומיות בלתי מודעת, מההתמודדויות עם הבעיות של הגיל האמיתי שלך."

פעם, לפני שנולד, אמרתי לה, שאם יוולד לי ילד, הדבר הראשון שאעשה בכל בוקר יהיה לגשת ולתת לו סטירת לחי. סתם כך. שידע שאין צדק. שיש רק מלחמה.

האהבה לא מנצחת אני אומר לה בלב. רק בסיפורים הסופרים מוכרחים, נכפים ממש, לתת לה לנצח בסוף. אבל בחיים זה לא ככה. האוהב מתרחק בצנעה ובמהירות מעל מיטת אהובתו החולה במחלה מידבקת. רק מעטים בעולם התאבדו יחד עם בני זוגם הגוססים.

החיים שלנו זה רק קצת אור בין חושך ראשון וחושך אחרון.

פעם הייתי בוכה המון והייתי מלאת תקווה. והיום אני צוחקת הרבה, צוחקת ומיואשת.