י ה | ציטוטים

מה שמוזר, אבל, זה שחשבתי על משהו אחר בזמן שקישקשתי לו. אני גר בניו יורק, וחשבתי על הבריכה שבסנטראל פארק, לא רחוק מסנטראל פארק דרום. שאלתי את עצמי, אם היא תהיה קפואה כשאני אגיע הביתה. ואם היא קפואה, לאן מסתלקים הברווזים כשהבריכה קופאת ונעשית כולה קרח. שאלתי את עצמי אם מישהו בא ולוקח אותם באוטו משא לגן חיות או משהו כזה. או שסתם עפים להם. בכל זאת יש לי מזל. זאת אומרת, גם יכולתי לקשקש את כל הקשקושים האלה לספנסר הזה וגם לחשוב על הברווזים האלה באותו זמן. זה מוזר. לא צריך לחשוב הרבה כשמדברים עם מורה.

אם אין בזה משמעות, מה טוב: זה חוסך המון טרחה, את מבינה, כי לא נצטרך לגלות אותה.

מעולם לא הייתה יפה, וכל חייה לא היו אלא שלשלת של מעשי צדקה, שסוף הטווה בהילה של צחות ובהירות. כשהזדקנה היה שרוי עליה יופי שמקורו בטוב לב.

אל תשאלו לשמו את מי שמבקש מחסה. כי בעיקר מי ששמו מעיק עליו, הוא הזקוק לקורת גג.

כשקרב קיצו של יום הלימודים, היינו מחכים קצרי רוח לקול פעמונו (של שמואל שמש בית הספר). וכשצלצל, היינו פורחים מבית הספר כציפורים בהיפתח סוגר הכלוב. משל לעוף שהוא נתון בכלוב, בא חברו ועמד לו על גביו. אמר לו אשריך מה מזונותיך מצויים לך. אמר לו במזונותי אתה מסתכל ולכלאי אי אתה רואה. אל תשלח ידך אל הפעמון, שמואל, שלא יסתיים יום הלימודים. הנח לו ויימשך כנצח. הנח לנערים וישחקו בטרם חושך.

העולם מלא בתעלומות. כל בית, כל משפחה הם מעין תעלומה. אדוני, אנחנו איננו עוסקים בתעלומות. אנחנו מקבלים שכר בעד שמירת הסדר. האם אתה חושב שאנו מתחקים אחר עקבותיו של גנב מתוך סקרנות? אחנו עוקבים אחריו כדי להושיבו מאחורי סורג ובריח. רק דברים מעטים אינם בגדר תעלומה. הסדר אינו תעלומה. הצדק אינו תעלומה. המשטרה גם היא אינה תעלומה. אפשר לציין כתעלומה את מחשבות החתולה שלך. הכל נחשב לתעלומה, פרט למעשים פליליים. שכן עבירה פלילית, זוהי כבר מציאות מסוימת, קטע שעליו זרקנו אלומת אור. זהו מין דימוי משונה, כי המשטרה ובעיקר הבלשים מתעניינים בתעלומות. אנחנו מצפצפים עליהן, אותנו מעניינות הזוטות, אדוני, אותנו לא מעניין הפשע משום שיש בו תעלומה אלא משום שהוא מהווה עבירה. איננו רודפים את הנוכל מתוך התעניינות אינטלקטואלית. הבן אדוני, כשם שמישהו חייב לשחוט עגלים. אבל לשחוט עגלים מתוך סקרנות, זוהי ברבריות.

הוא הביט החוצה אל הרחוב. "אינך יכול שלא לתהות, כשאתה מסתובב בעיר. האם אנחנו שונים? אולי גם אנחנו נלכדנו בחלום כלשהו." הוא החווה לעבר ההמון שנע לאורך הרחוב ואמר, "הדברים שמסתובבים להם בראש, הדברים שהם מאמינים בהם. מי יודע עד כמה הם אמיתיים? בעיני, כולנו נראים עכשיו כמו שירים מהלכים, כמו נובלות מהלכות, וכל זה נראה אמיתי רק בפעמים היחידות שבהן מישהו הורג מישהו."

במסע-העסקים הבא שלך לפאריס תיגש בבקשה למוזיאון רודן. יש שם פסל, 'המשורר והמוזה'. תביט בו, פעמיים. אחר-כך תבדוק בחנות המזכרות אם עדיין מוכרים שם את הגלויה של הפסל הזה. מתחת לתמונת הפסל הם הוסיפו פעם ציטוט (אתה יודע שאסור באיסור חמור לסמוך עלי בציטוטים ובמי אמר למי, אבל נדמה לי שזה של בודלר): 'הנה ללאוטה שלך, משורר, ותן לי נשיקה'. תקנה לך את זה ממני.

יש גם נחמות: הבוקר, בבן-יהודה, אשה צעירה רצה אחרי אוטובוס. היא הספיקה לקפוץ פנימה בדלת האחורית, והנהג סגר, אבל נעל אחת שלה נפלה לכביש... בחור שעבר שם הרים את הנעל, ובלי להסס אף רגע התחיל לרוץ בכל הכוח אחרי האוטובוס. אני עמדתי רגע מסוחרר מן המראה, ואז התעשתי, עצרתי מונית (אפילו לא חשבתי על הכסף שבקושי יש לי), וצעקתי לנהג שייסע אחרי הבחור. והוא דרך-אגב רץ כמו חיית-טרף, כמו מי שנלחם על חייו, רץ בתוך הצפיפות, דרך כולם, והחזיק את הנעל גבוה, למעלה, נעל שחורה, מבריקה, ורק אחרי דקות ארוכות הצלחנו להשיג אותו, וצעקתי לו שיקפוץ פנימה. הוא תפס מייד, זינק פנימה תוך כדי נסיעה, ודהרנו יחד עוד כמה רגעים אחרי האוטובוס, הוא ישב לידי, אפילו לא הסתכל עלי, הנעל מילאה את המונית, וגם הנהג שיחק את המישחק, והתפתלנו בסכנת נפשות, מירדף מהסרטים עשינו, עד שליד כיכר אתרים עצר האוטובוס בתחנה, והצלחנו לעקוף אותו, והבחור זינק ורץ פנימה, וראיתי אותו עובר בין הנוסעים, וגם איך הוא מגיש לה את הנעל, והאוטובוס נסע.

את כנראה צודקת שפגישה "באמצע הדרך", כפי שאני הצעתי, כבר לא מספקת, ושפגישה אמיתית בינינו תתרחש רק אם כל אחד מאיתנו ילך את מלוא הדרך לעבר האחר.

למה באמת זה עשוי ככה, שאף פעם כנראה לא לומדים להפיק מבפנים את המחצב שהכי זקוקים לו?

למה לא מחייבים אנשים להוציא רשיונות למלים מסויימות כמו שמוציאים רשיון לאקדח?

כשאני עם אנשים (עלה בדעתי הערב, כשקילחתי את הבן שלי) – לא משנה אם זרים לי או הכי קרובים – מלווה אותי תמיד מחשבה אחת: כל אלה יודעים לעשות בטבעיות את הדבר שלגביו אני אימפוטנט גמור: להכות שורש.

ולפעמים אני מרגיש שאת יודעת בדיוק, הרבה יותר ממני, אל מה את חותרת שם, כשאת אומרת, למשל, שנדמה לך שיש בתוכי מעין 'גיס חמישי', ושאני מתעקש משום מה להיות נאמן דווקא לו...

אני רוצה שתדעי עלי, שתדעי אותי במערומי, בחישובים הקטנים שלי ובחרדות העלובות, ובטיפשותי, ובבושות שלי, ובקלוני. למה לא, גם "קלוני" זה אני. גם הוא רוצה להינתך לך, כמו גאוותי, בדיוק באותה עוצמה הוא רוצה, הוא זקוק נורא.