כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות.

היו כל כך הרבה פרחים במכונית שמאז תמיד הרגשתי לא נוח ליד פרחים. אני אוהב פרחים, אבל לפעמים אני מרגיש שלא בנוח להיות במחיצתם. אני אף פעם לא נותן לזה לצאת משליטה, אבל אני מרגיש את זה מאז אותו הבוקר ב-1940 כשציפיתי בלוויה הראשונה שלי.

בשמש אין רעננות.

אנשים נוסעים למקומות רחוקים כדי לצפות, בריתוק גמור, בסוג האנשים שהם מתעלמים מקיומם בבית.

התועלת שבמסעות היא הסדרת הדמיון באמצעות המציאות; כך שבמקום לחשוב על איך הדברים יכולים להיות, ניתן לראות אותם כפי שהם באמת.

אין ארצות זרות. רק התייר הוא זר.

לרגע חשתי כי מכל עונות השנה הסתיו הוא האהוב עלי ביותר. אולי משום שאין יופי בלא כאב. נראה שכאשר הכל פורח, שוב אין מיצוי של היופי. הכל שוקע באדישות מלאה, דשנה, המקהה כל תחושה עמוקה באמת.

השעה מאוחרת, ואני רוצה כל כך לשקוע לתוך מין תהום של שינה כבדה ללא חלומות. בבוקר, כאשר אני מתעורר, יש ואני מופתע; האם באמת ישנתי, או פשוט חדלתי מהיות כל אותן שעות.

בוטניקה היא האמנות של לייבש צמחים בין דפי נייר, ולקלל אותם ביוונית או בלטינית.

מסעות מעידים פחות על סקרנות באשר לדברים שנראה, ויותר על שעמום מהדברים שאנו עוזבים.

במחשבותיו, ספד הרמן לעכבר שחלק נתח מחייו עמו, ושבגללו, עזב את העולם. "מה הם יודעים - כל המשכילים, כל הפילוסופים, כל מנהיגי העולם - על שכמותך? הם שיכנעו את עצמם שהאדם, רב-הפושעים שבמינים, הוא נזר הבריאה. כל שאר היצורים נבראו אך ורק כדי לספק לו מזון, ביגוד; כדי לעבור ייסורים, להיכחד. בהקשר שלהם, כל בני-האדם הם נאצים; עבור החיות טרבלינקה היא נצחית.

אם יש לי אמונה כלשהי בחיי-נצח, היא שכמה כלבים שהכרתי יגיעו לגן-עדן ומעט, מעט מאוד אנשים.

הם אינם נכנסים למסעדה כדי לקבל יופי או אקזוטיקה, אלא כדי לאכול מאכלים פשוטים כגון עוברים של ציפורים שאינן מסוגלות לעוף, איברים קצוצים בעורות נחש, פרוסות של חזיר הבר וזרעוני עשב שרופים הטבולים בשומן מן החי, או בעגה שלהם, ביצים, רוטב, נקניק ותבלינים.

זהו המאבק הנצחי והבלתי מאוזן שבין הביקורת והיצירה, שבין המדע והאמנות, ואשר בו צודק המדע תמיד מבלי להביא בכך תועלת כלשהי למישהו.