הם משקרים בנוגע למריחואנה; אומרים לך שזה הופך אותך לחסר מוטיבציה. שקר! כשאתה ב-"היי", אתה יכול לעשות בדיוק את אותם דברים שאתה יכול לעשות בדרך כלל - זה פשוט שאתה מבין שזה לא שווה את המאמץ הארור. יש הבדל.

"אל אלוהים", מילמל והצטלב, "אילו שערים נפתחים לפנינו בחלומות, אילו כנפים! אלוהים, אם כותב אתה בספריך גם את חלומותינו, אזי אבדנו!"

אילו רק ידענו, אדון, מה אומרות האבנים, מה אומרים הגשם והפרחים. אפשר שהם קוראים - קוראים לנו - ואנו איננו שומעים אותם. מתי תיפתחנה זרעותינו לחבק את הכל - את האבנים, את הגשם, את הפרחים, ואת בני-האדם? מה דעתך על כך, אדון? ומה אומרים ספריך על כך?

בני האדם הופכים כה מותנים לראיית היקום במונחים של פיסות קטנות מתויגות, עד שהם נוהגים כאילו היקום הוא למעשה אותן פיסות. העדשה אשר באמצעותה אנו תופסים את היקום חייבת להיות פונקציה ישירה של אותו יקום. אם אנו מעוותים את העדשה, איננו משנים את היקום; אנחנו משנים רק את הדרך שבה אנו מסתכלים בו.

הממשלה לא רוצה שתשתמשו בסמים שלכם. הם רוצים שתשתמשו בסמים שלהם. ובגלל זה כל לילה, אתם צופים בטלויזיה בתשדיר פרסומת לתרופות שמנסה לגרום לכם התמכרות לאיזה זבל חוקי, והם ממשיכים להקריא סימפטומים, עד שהם מגיעים למשהו שאתם סובלים ממנו. "אתה עצוב? אתה בודד? אתה סובל מהזעת יתר ברגליים? חם לך? קר לך? ממה אתה סובל? אתה רוצה את הגלולה הזו?"

אני מרגיש עד מאוד כי כל שאלת הבריאה היא עמוקה מדי עבור השכל האנושי. באותה מידה יכול כלב להפוך במוחו של ניוטון! יאמין ויקווה כל אדם את אשר הוא יכול.

אין הרבה הנאה ברפואה, אך יש די והותר רפואה בהנאה.

אומנות הרפואה מורכבת משמירה על החולה משועשע, בעוד הטבע מרפא את מחלתו.

המסתורין הוא הדבר היפה ביותר שביכולתנו לחוות. זהו המקור לכל אומנות אמיתית ולכל המדע.

[על אוסטרליה:] האדמה כאן כה נדיבה; דגדג אותה עם מעדר והיא תצחק עם יבול.

הסיבה שאני מכנה את עצמי בשם הילדות שלי היא כדי להזכיר לעצמי שמדען צריך להיות ממש כמו ילד. אם הוא רואה משהו, עליו לומר שהוא רואה אותו, בין אם זה מה שציפה לראות ובין אם לאו. ראה קודם, חשוב אחר כך, ולבסוף בדוק. אולם תמיד ראה תחילה. שאם לא כן תראה רק מה שציפית לראות. רוב המדענים שוכחים זאת [...] הסיבה השנייה שאני מכנה את עצמי 'וונקו השפוי' היא כדי שאנשים יחשבו שאני טיפש. זה מאפשר לי לומר מה אני רואה כשאני רואה משהו. אדם אינו יכול להיות מדען אם מפריע לו שאנשים חושבים שהוא טיפש.

בין כותלי בית הספר המפגש ביני לבין חברי הוא סטרילי. שולחנות העבודה (אלה שהיו פעם מעץ צבוע ירוק והיום פשוט פורמיקה) עדיין מלמדים את הילד את גבולות המגע הבין-אישי. ילדים עדיין חורצים בשולחן קו עבה, בינם לבין שכנם לספסל ואומרים זה לזה "אני עד כאן, אתה מכאן". בטיול מיטשטש החיץ. אחד מושיט לשני יד, עוזר לו לעבור מכשול קשה. חולקים אוכל זה עם זה, פורסים לרעב לחם בסולידריות שאין לה תחליף, במהלכו של קטע קשה, ויש קטעים קשים, לומדים להכיר ולהתחשב בחולשותיו של הזולת. או לכבד את תכונותיו האישיות. בטיול, בחוץ, במרחב שבין קו האופק למרחבי הרקיע מתגלים ילדים חבויים. אלה שביום יום נדחקים לעתים לשולי החברה, כי מלכת הכיתה או מלך הבנים מאפילים עליהם, הופכים לרגע למוליכי דעת קהל ודמויות אהודות ואהובות.

מי שמטייל במדבר,
לפי ספר תיירות או ספר היסטוריה,
כמו שוכב עם אישה,
לפי ספר תנוחות.

דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

תא-המטען של המכונית נראה כמו מעבדת נרקוטיקה משטרתית ניידת. היו לנו שני שקים של גראס, 75 גלולות של מסקלין, חמישה גיליונות סופגים של ל.ס.ד. פעיל במיוחד, מלחייה חצי-מלאה בקוקאין וגלקסיה שלמה של סמים משכרים, מדכאים, צעקניים, מצחיקים וגם רבע-גלון טקילה, רבע-גלון רום, ארגז של באדוויזר, שמינית-גלון של אתר גולמי ו-24 כדורי-שינה. כל זה נאסף אמש, בנסיעה מטורפת ברחביי מחוז לוס-אנג'לס, מטופנגה ועד ווטס, לקחנו את כל מה שהגיע לידינו. לא שהיינו זקוקים לכל זה בשביל המסע, אבל מרגע שהתחלת באיסוף סמים רציני, הנטייה היא ללכת עם זה עד הסוף.