אבוי לי! כשאני חושבת על הימים ההם, כשדי היה לנו במילמולים ובמילות חיבה - עד שניסינו את הנעלה מכל - וזאת הסיבה שלדעתי נישואים הורסים את האהבה. כשאתה יכול לשתות ברנדי, אתה מואס במים.

נדמה לי שביחסי בעל ואשה אתה נידון להתוודע אל כל קשת התחושות האפשרית שבין כל שני בני-אדם שבעולם.

כל הדברים הכי טובים בעולם, מההשפעות הגשמיות דרך ההשפעות הרוחניות ועד הגאולה של כל העולם תלויים בדבר אחד, שלום בית.

עיקר השמחה לאישתו כשרואה אותה בעין חיובית תמיד רואה את הנקודות הטובות שלה ומשבח אותה ומחמיא לה.

אין לנו באנושות דבר נקדש וראוי להיות מרומם כקדושת קשר ברית הנשואין.

התיאור הטוב ביותר לנישואין הוא ניצחון התקווה על הנסיון.

נישואין מאושרים הם שיחה ארוכה הנראית תמיד קצרה מדי.

עבור גבר ממוצע, חמישים שנה של נישואין מספיקות בקושי כדי להבין אישה אחת.

איך נוצרים נישואים מאושרים? כל גבר ואישה שואלים זה את זה את השאלה הזאת... התשובה, לדעתי, מצויה בתגלית ההדדית שמגלים שניים שנישאים: כל אחד מהם מגלה את הצורך העמוק ביותר של האחר, ומספק את הצורך הזה.

הוא לא אבה לראות שהחיכוכים עם אשתו אפשר שיש לתלותם באווירה הדחוסה השוררת בבית, ונוח היה לו לתלותם בעצם טיבם של הנישואין - המצאה אבסורדית זו שאין לה קיום אלא בחסדיו של האל שאינם תמים לעולם. הלא הדבר הזה מנוגד לכל הגיון מדעי, ששני בני-אדם שכמעט אינם מכירים זה את זה, ואין כל קשרי דם ביניהם, והם בעלי אופיים שונים, והם שונים זה מה על פי חינוכם ותרבותם ואפילו על פי מינם, ששני בני-אדם שכאלה יימצאו מחויבים פתאום לגור יחד, לישון על מיטה אחת, להיות שותפים בשני יעודים שאולי הועידם הגורל ללכת בכיוונים הפוכים. הוא היה אומר: "זה הקושי שבחיי הנישואין, שהם מסתיימים בכל לילה לאחר ההתעלסות ויש לבנות אותם מחדש בכל בוקר לפני הארוחה."