למען יידעו, דור אחרון - בנים ייוולדו; יקומו, ויספרו לבניהם.

והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות שאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים, גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני שאלה, אחר כך מחקתי שניים). השורשים מפסידים כל כך הרבה, כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ, שבסתר ענפיו הן חוסות. על כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

במקרה הטוב, ההיסטוריה קשה לתפיסה; במקרה הרע, היא אוסף נטול חיים של ידיעות מוטלות בספק.

ביקשתי להעלים את סערת רוחי ונשאתי עיני במעלה הכותל - הזמן לא יכול לאבנים, מדברות הן אל הלב ומספרות על העבר יותר מכל ספר ומגילה.

עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש.

את החיים צריך לחיות במבט קדימה, אבל מבינים אותם כאשר מתבוננים לאחור.

ללמוד היסטוריה פירושו לחפש ולגלות את הכוחות שגורמים לתוצאות הנראות לנגד עיננו כאירועים היסטוריים. אמנות הקריאה והלמידה מורכבת מלזכור את שהכרחי ולשכוח את שאינו הכרחי.

המחשבה לאחור רומזת בהכרח על הפיגור שבתפיסת המציאות.

אל תהיה מן האנשים שמצטערים על העבר ומתחרטים עד כדי כך שאין להם מקום בלב להמשיך הלאה.

היום אתה חש מרומם, אל תתן לימות האתמול ולימות המחר להשפיל את רוחך.

טועים אלה שאומרים על העבר, שאפשר לקבור אותו, כי העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו.

העתיד הוא מאה אלף חוטים, אך העבר הוא אריג שאי אפשר לטוותו שוב.

איננו יכולים להמלט מן ההיסטוריה.

החכם שופט את ההווה לפי העבר.