היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה... מחובתנו, אנו היהודים, להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו - להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים.

דת דורשת כמה יחסים דיכוטומיים. היא צריכה מאמינים וכופרים. היא צריכה את אלה שמכירים את המסתורין, ואת אלה שרק פוחדים ממנו. היא צריכה את השייכים לקבוצה ואת אלה שלא. היא צריכה אל ושטן. היא צריכה את המוחלט והיחסי. היא צריכה את זה שאין לו צורה (אף שהוא נמצא בתהליך של גיבוש צורה) ואת זה שכבר יש לו צורה.

מתחלפות התואנות של השנאה, מתחלף תוכן העוונות אשר יאשימו בהם את היהודים, אבל השנאה והבוז נצחיים הם.

לא נביא ולא בן נביאים, כי אם נכד רחוק הנני, המריח לטיפת הדם הנבואית, האחת בדמי.

אין דת נעלית מן השירות האנושי. האמונה הגדולה ביותר היא העשייה למען הכלל.

האם לא יהיה זה נורא אם אצטט סטטיסטיקה מהימנה יותר, המוכיחה כי יותר אנשים הופכים מטורפים בעקבות היסטריה דתית מאשר על-ידי שתיית אלכוהול?

ישנם שני סוגים של נרקוזה אירופית; אלכוהול ונצרות.

העולם מתחלק לשני סוגי עמים: אלה הרוצים לגרש את היהודים ואלה שאינם רוצים לקבלם. נחדל לחשוב את יהדותנו למשא כבד ונלמד להוקיר אותה.

כל הדתות העיקריות נושאות את אותו המסר, שהאהבה, הרחמים והסליחה, צריכים להיות חלק בלתי נפרד מחיי כל אחד מאתנו.

הדת שלי פשוטה. עבורי אין צורך במקדש או בפילוסופיה מסובכת. ליבנו, מוחנו, הוא היכל הקדושה שלנו, והפילוסופיה שלי היא האדיבות.

שואלים אותי מה היא הדת שלך. דתי היא האדיבות, לא פחות ולא יותר.

התיאולוגיה היא חיפוש במרתף פחמים, באמצע לילה אפל, אחר חתול שחור שלא נמצא שם.

מעולם לא עשה האדם את הרע בגלוי ובשמחה כפי שעשה זאת בשם הדת.

ההיסטוריה אינה מזכירה בשום מקום ובשום עת דת שיש לה בסיס הגיוני כלשהו. הדת היא קביים לאנשים שאינם חזקים דיים לעמוד בפני הבלתי ידוע ללא עזרה. אולם, בדומה לקשקשים בשיער, לרוב האנשים יש דת, והם מקדישים לה זמן וכסף, ודומה שהם מפיקים עונג רב מהתעסקות בדבר.

הדת היא החוק השוכן בקרבנו.