כמה מאושרים הם המון התמימים והחפים!
שוכחים את העולם, מהעולם נשכחים.
שמש נצחית בראש הצלול,
כל תפילה נענית, וכל רצון מופטר.

אמנות איננה מילוי צורך קיים, אלא יצירה של צורך חדש. העולם לא נזקק לסימפוניה החמישית של בטהובן עד שהוא יצר אותה. כעת, לא נוכל לחיות בלעדיה.

טעות היא לחשוב שלהט היוצר משתקפת ביצירתו. האמנות מופשטת הרבה יותר ממה שאנו מדמים.

פאפא יאנארוס מחה את עיניו בהתמרמרות. הביט סביבו פן ראה אותו מישהו בקלקלתו. התאפק; אולם הנעימה הזאת, שנים כה רבות לאחר ששמעה, עדיין הוספיה לקרוע את לבו. כאילו הוסרה הקליפה הדקה העוטפת את התוך של בני-האדם, הקליפה העשויה דאגות יום-יום ופשרות פחדניות, והנעימה העצורה התפרצה משוחררת, ללא רסן. כל הנוראות שחשש פאפא יאנארוס כי הן נמצאות בתוך תוכו ולא העז לחשוף אותן לאויר העולם, שוחררו על-ידי הנעימה הזאת, ופאפא יאנארוס הביט מזועזע במה שנגלה לו בקרבו ובקרב העולם.

האמנות היא ניסיון ליצור אנושיות לצידה של המציאות.

ביוצרו עולם חדש האמן מציל את עצמו, ולעתים קרובות את זולתו.

"אתה מנגן כדי לשכוח את צרותיך, נכון?"

"אני יכול לראות שאתה אינך מנגן על אף כלי נגינה. על מה לעזאזל אתה מדבר? הצרות שלי נשארות בבית. האישה, הילדים, מה נאכל? איך נשיג בגדים? מה יהיה סופנו? לעזאזל! לא, כדי לנגן על הסאנטורי עליך להיות במצב רוח טוב, עליך להיות טהור. אם אישתי אומרת מילה אחת מיותרת, איך אוכל לפרוט על הסאנטורי? אם הילדים שלך רעבים, וצועקים עליך - נסה אז לנגן! כדי לנגן על הסאנטורי עליך להשאיר הכל מאחוריך, אתה מבין?"

גם הבעת הרגש החזק ביותר אסור לה לעבור את גבול הטעם הטוב. גם כן המוזיקה, אסור לה לצרום את האוזן. היא צריכה לשמח את הלב, כלומר היא צריכה להישאר תמיד מוזיקה.

אמנות אף-פעם אינה נגמרת, אלא רק ננטשת.

מרגע שאתה מקליט שיר הוא כבר לא שלך.

אני אקדח טעון געגועים.

פלגיאט-עצמי הוא סגנון.

המבקש להבין את המשורר, חייב ללכת אל ארצו של המשורר.

בית הלבנים היה אחד המקומות הקשוחים ביותר שניגנתי בהם... בחורים היו שותים ואז מכים אחד את השני כמו מסורים חשמליים. בקבוקים עפו מעל הבמה ולא היה נדיר לראות יריות ודקירות. אבל איכשהו, כל ההמולה הזו לא פגעה בי כלל. אני הייתי כל כך שמח שהיה לי מקום בו יכולתי לנשוף בחצוצרה.

מה שאנו מנגנים זה החיים עצמם.