נוסטלגיה היא התרפקות על העבר, כשם שהתקווה היא התרפקות על העתיד.

לעתים גורל חיינו דומה לעץ-פרי בחורף. מי היה חושב שענפים אלו יהפכו שוב לירוקים ויפרחו, אבל כך אנחנו מקווים, זאת אנחנו יודעים.

מעל לכל יש לכלות את התקווה בלבם של בני אדם. ייאוש שליו הוא החוכמה עצמה.

התקווה היא שיגעוננו הגדול מכל.

אין תרופה הדומה לתקווה; אין תמריץ כה גדול ולא מרענן כה חזק כמו הציפייה למשהו מחר.

אסיר שאבדה אמונתו בעתיד, בעתידו - גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש.

התקווה היא ארוחת בוקר טובה, אך ארוחת ערב גרועה.

כאשר בשלהי ימיהם יביטו מרבית האנשים לאחור, יגלו כי חייהם עברו עליהם כביכול בינתיים. הם יופתעו להיווכח כי הדבר שהניחו לו לחמוק מבין ידיהם, בלא הנאה, היה חייהם וכך מי שהלך שולל אחר התקווה, מחולל ישר אל זרועות המוות.

הזיות! כך קורה תמיד אצל יפי הנפש הללו. עד הרגע האחרון מקשטים הם את האדם בנוצות טווס, ועד הרגע האחרון מקווים הם רק לטוב, לא לרע; למרות שתחושת הלב המוקדמת מתריעה בהם על הצד האחר של המטבע, בשום פנים ואופן לא יאמרו לעצמם מראש ולו גם מילה אחת של אמת, עצם המחשבה כל כך מזעזעת אותם, והם דוחים את האמת בשתי הידיים עד לאותו רגע שאותו אדם מדביק להם במו-ידיו אוזניים של חמור.

התקווה הכרחית בכל מצב.

התקווה, כשלעצמה, היא סוג של אושר, ואולי סוג האושר הראשי שמציע העולם הזה.

ספינה אסור לה להיקשר אל עוגן יחיד וגם לא החיים אל תקווה יחידה.

אמנם התקווה המשוטטת עומדת לרבים בצרה, אך דרך-כלל אין היא אלא תרמית של יצר קל-דעת, ועיני האדם נפקחות רק כשהוא חש שהרגל נכוית באש.

התקווה היא זו הגורמת לאדם הקופץ מאונייה טובעת לחתור בזרועותיו בלב ים, למרות שאין יבשה נראית בשום רוח.

סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו.