כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם כלום.

יש לך חברים מקצתן מוכיחין אותך ומקצתו משבחין אותך, אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, שמוכיחך מביאך לידי חיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם.

העיניים מאמינות לעצמן, האוזניים מאמינות לאחרים.

ואתה, אלוהים? מה יש לך להציע? מוזיקה ערבה? מגדלים פורחים באויר? כן, אבל על הארץ...? עכשיו ועל הארץ?

"אינני יודע מה פירוש אלוהים, כומר," אמר לו. "אבל אני יודע שאינני אלא נפח גס, בור ושוטה. ובכל זאת אילו הייתי אני בורא את העולם, היה העולם טוב יותר."

דת דורשת כמה יחסים דיכוטומיים. היא צריכה מאמינים וכופרים. היא צריכה את אלה שמכירים את המסתורין, ואת אלה שרק פוחדים ממנו. היא צריכה את השייכים לקבוצה ואת אלה שלא. היא צריכה אל ושטן. היא צריכה את המוחלט והיחסי. היא צריכה את זה שאין לו צורה (אף שהוא נמצא בתהליך של גיבוש צורה) ואת זה שכבר יש לו צורה.

אם אלוהים קיים, דבר שאני באמת לא מאמינה בו, הוא יבין שיש גבול להבנה האנושית. הוא זה שברא את הבלבול הזה, שיש בו עוני, אי-צדק, חמדנות ובדידות. הכוונה שלו היתה מצוינת, אבל התוצאות עלובות. אם אלוהים קיים, הוא יהיה נדיב כלפי הברואים שרוצים להסתלק מהעולם הזה מוקדם יותר, והוא יכול אפילו לבקש סליחה על שהכריח אותנו לעבור פה.

אין דת נעלית מן השירות האנושי. האמונה הגדולה ביותר היא העשייה למען הכלל.

הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה.

הוי מקדים לשלום כל אדם; והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים.

אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.

היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק.

מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה; מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה שפחות מרבה זימה; מרבה נשים מרבה כשפים. מרבה תורה מרבה חיים, מרבה ישיבה מרבה חכמה.

אל תפרוש מן הציבור; ואל תאמין בעצמך עד יום מותך; ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו; ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.

עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה; והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.