אני מרגיש טיפש ומאושר, ברגע שאני חושב עלייך. אני נע בתוך חלום מענג, רגע עובר
עליי כמו אלף שנים. איזה מצב נורא!

קחי אותי אמא אדמה. אהבתי ונאהבתי.

אבל אני חושבת שאדוארד ראה מה מסתתר אצלי מתחת לפני השטח. קצת. הבוקר מצאתי פתק על הכרית שלי. "אני חוזר לפני שתספיקי להתגעגע אלי. תשמרי טוב על הלב שלי- השארתי אותו אצלך."

לא, תמתִי! כי אָהַבְתי
וָאוהֲבֵךְ באֱמונָה;
גם כי שבתי מֵאַחֲרָיִךְ –
מֵאַהֲבָה זאת עָשיתִי.

לפני שאת הופעת, חיי היו כמו לילה בלי ירח. אפלים. בכל זאת היו כוכבים, נקודות אור וסיבה. ואז חצית את שמיי כמו מטאור. לפתע, הכל בער, הפך בהיר, התגלה יופי. כשנעלמת, שהמטאור נעלם אי שם באופק, הכל השחיר. שום דבר לא השתנה, אבל העיניים שלי היו מסנוורות מהאור. לא יכולתי לראות כוכבים יותר. ולכן לא הייתה יותר סיבה לכלום.

אלוהים, הלוואי שלא היית קיימת בעולם אלא רק בי, ואף מוטב מזה, הלוואי שאני לא הייתי קיים בעולם כי אם רק בך. לבי אומר לי שאחד מאתנו מיותר כאן, ההפרדה לשני אנשים היא בלתי-נסבלת.

מגע ידיך כה מרפרף, כה מהיר, עד כדי כי איש אינו חושד בכוונת האהבה שבו המגע הזה מחזק אותי גם במפרך כל הימים.

השעות שאני מבלה בחברתך הן בעיניי גן מבושם, דמדומים עממים ומזרקה מתנגנת בהם.. את ורק את גורמת לי לחוש שאני חי... גברים אחרים, כך אומרים, ראו מלאכים, אבל אני ראיתי אותך, ובך די לי.

אהבתך היא נחמה בעת תוגה, שקט בעת הסערה, מנוחה בעת לאות, תקווה שעת ייאוש.

הייתי יכול למות למענך. האהבה היא אמונתי ואת עיקרה היחידה. את מפעימה אותי בעוצמה שאיני יכולה לה... איני יכול לנשום בלעדייך.