מתוך ספרים - מתוך מחזות | ציטוטים, ציטוט, פתגמים

במסע-העסקים הבא שלך לפאריס תיגש בבקשה למוזיאון רודן. יש שם פסל, 'המשורר והמוזה'. תביט בו, פעמיים. אחר-כך תבדוק בחנות המזכרות אם עדיין מוכרים שם את הגלויה של הפסל הזה. מתחת לתמונת הפסל הם הוסיפו פעם ציטוט (אתה יודע שאסור באיסור חמור לסמוך עלי בציטוטים ובמי אמר למי, אבל נדמה לי שזה של בודלר): 'הנה ללאוטה שלך, משורר, ותן לי נשיקה'. תקנה לך את זה ממני.

צעדתי בריכוז רב, הן כדי להפיג את צער הפרידה, הן כדי לא להיתקל בפחי האשפה שגדשו את המדרכה.

האש נתפסת כגוף חי. היא מתנועעת ללא הרף, משנה צורה וצבע, אוכלת, משמיעה רעשים ומחממת. אדם יכול לברוא אותה או לחנוק אותה, לנשוף בה ולהחיות אותה, או לנשוף עליה ולכבות אותה. האש היא הדבר היחידי בעולם שאדם יכול להמית אותו ולשוב ולהחיות אותו.

יש גם נחמות: הבוקר, בבן-יהודה, אשה צעירה רצה אחרי אוטובוס. היא הספיקה לקפוץ פנימה בדלת האחורית, והנהג סגר, אבל נעל אחת שלה נפלה לכביש... בחור שעבר שם הרים את הנעל, ובלי להסס אף רגע התחיל לרוץ בכל הכוח אחרי האוטובוס. אני עמדתי רגע מסוחרר מן המראה, ואז התעשתי, עצרתי מונית (אפילו לא חשבתי על הכסף שבקושי יש לי), וצעקתי לנהג שייסע אחרי הבחור. והוא דרך-אגב רץ כמו חיית-טרף, כמו מי שנלחם על חייו, רץ בתוך הצפיפות, דרך כולם, והחזיק את הנעל גבוה, למעלה, נעל שחורה, מבריקה, ורק אחרי דקות ארוכות הצלחנו להשיג אותו, וצעקתי לו שיקפוץ פנימה. הוא תפס מייד, זינק פנימה תוך כדי נסיעה, ודהרנו יחד עוד כמה רגעים אחרי האוטובוס, הוא ישב לידי, אפילו לא הסתכל עלי, הנעל מילאה את המונית, וגם הנהג שיחק את המישחק, והתפתלנו בסכנת נפשות, מירדף מהסרטים עשינו, עד שליד כיכר אתרים עצר האוטובוס בתחנה, והצלחנו לעקוף אותו, והבחור זינק ורץ פנימה, וראיתי אותו עובר בין הנוסעים, וגם איך הוא מגיש לה את הנעל, והאוטובוס נסע.

אתם לא מסוגלים לתפוס כמה זה נפלא לא לעשות כלום. סתם ללכת ככה הלאה, להקשיב לכל הרחשים ולא להתרגש משום דבר.

הם נסחפו למעלה, הסתחררו לאיטם סביב עצמם, כמו זרעי שקמה הנופלים בסתיו מעץ השקמה, רק בכיוון ההפוך.

"כן, ככה זה", אמר סם. "ולא היינו מגיעים עד כאן אילו ידענו על זה יותר לפני שהתחלנו. אבל אני מתאר לעצמי שככה זה בדרך כלל. עלילות הגבורה בסיפורים ובשירים העתיקים, מר פרודו: הרפתקאות, ככה קראתי להן. פעם חשבתי שאלה דברים שהאנשים הנפלאים בסיפורים יצאו לחפש, מפני שזה מה שהם רצו, מפני שזה היה מרגש והחיים נעשו קצת משעממים, מן בילוי, אפשר לומר. אבל זה לא ככה בסיפורים החשובים באמת, או באלה שנשארים בזיכרון. בדרך כלל, האנשים פשוט נופלים לתוכם - זאת הדרך שנועדה להם, כפי שאתה אומר. אבל אני מתאר לעצמי שהיו להם המון הזדמנויות, כמו לנו, לחזור בחזרה, רק שהם לא ניצלו אותן. ואילו היו מנצלים אותן לא היינו שומעים עליהם, מפני שהיו שוכחים אותם. אנחנו שומעים רק על אלה שפשוט המשיכו הלאה - ולא כולם הגיעו לסוף טוב, שים לב; לפחות, לא מה שהיה נחשב סוף טוב בעיני אלה שבתוך הסיפור, לא אלה שבחוץ. אתה יודע, לחזור הביתה, למצוא שהכל בסדר גמור, אם כי לא בדיוק כפי שהיה קודם - כמו מר בילבו הזקן. אבל אלה לא תמיד הסיפורים שהכי טוב לשמוע, גם אם אלה אולי הסיפורים שהכי טוב ליפול לתוכם! הייתי רוצה לדעת, לאיזה מין סיפור נפלנו אנחנו?"

"אני תוהה", אמר פרודו. "אבל איני יודע. וזו דרכו של סיפור אמיתי. בחר לך כל אחד מהסיפורים החביבים עליך. אתה אולי יודע, או מנחש, מה טיבו של הסיפור הזה, האם צפוי לו סוף טוב או סוף מר, אך אלה שבתוכו אינם יודעים. ולא היית רוצה שיידעו".

סקוט, אם לחיים שלך היו פנים, הייתי נותנת להם אגרוף. הייתי נותנת לחיים שלך אגרוף בפנים.

רוב מה שהאדם בורא או יוצר תלוי באש, ורוב ההרס וההשמדה קשורים באש. האש היא ידידה שמביאה חיים, מחטאת ומטהרת, וגם אויב מפחיד. אולי בידיעת האש טמון גם המפתח לידיעת המוות.

אט-אט, ללא הפסקה, פנתה חזרה הביתה, אל מקום בו לא היתה מעולם.