מתוך ספרים - מתוך מחזות | ציטוטים, ציטוט, פתגמים

הקשנו את כוסותינו וטעמנו מן היין, יינה המצוין של כרתים, שעינו אדום כהה, כצבע דמו של ארנב. מששתית יין זה, חשת כאילו התאחדת עם דמה של הארץ עצמה, ונעשית כמן יציר ענק. עורקיך שפעו אונים, ולבך - טוב ונדיבות! אם היית קודם כבש, נהפכת לאריה. שכחת את כל הקטנות שבחיים, וכל מעצוריך ומוסרותיך הותרו ונפלו. מאוחד עם בני-אדם ובעלי-חיים ואלוהים, חשת כאילו היית לאחד עם תבל כולה.

אל תתערב בעסקי מכשפים, הם מתוחכמים ומהירי חימה.

אז מה קרה? ובכן, מה שקורה כל הזמן בעניינים כאלה, אני מתארת לעצמי, כשבוצע רצח והדבר נשאר בגדר סוד. החיים ממשיכים, זה הכל. אף-אחד לא צץ עם מידע של הרגע האחרון כמו בסרט, לא ניסיתי להרוג מישהו אחר, ואלוהים לא הלם בי למוות עם מכת-ברק. אולי הוא הרגיש שלשלח בי ברק בגלל ג'ו סנט ג'ורג' יהיה בזבוז של חשמל.

בסתר לבה ביכתה [מרים] את גאוותה האימהית הפעוטה, שבעטיה הסתירה מישו את דבר הופעתו של המלאך ואת הגילויים שהביא עימו, בטוחה שהודעה פשוטה בת חצי-תריסר מילים מסוייגות די בה להחזיר הביתה את מי שיצא ממנו בלב שותת דם.

בעקבות אור השמש עזבנו את העולם הישן.

בלונדי כמו שיבולת, יפה כמו השקיעה.

בת הקברן נהפכה לדמות בחלום. האם באמת עמדתי על כסא לבוש בפיג'מה וצפיתי בלוויות להנאתי? האם באמת התגוררנו בדירה שפעם הייתה חלק מחדר מתים? האם חלמתי את בת הקברן ואת ידיה שהיו כמו חרציות לבנות הצומחות על פסגת הר האוורסט? האם באמת התחבאתי מהן עד שיום אחד ראיתי לוויה של ילד מת שלא היו לו חברים, ומפני שלא רציתי לגמור כך, ליטפתי את ידיה כאילו היה להן מגע נעים של כפפות חמימות ביום חורף קפוא? כן, אני זוכר.

לפני כמה ימים באתי להתעניין אם אחד החולים שלי עוד נמצא בחיים. אשתו כיבסה בחדר המבוא. "מה שלום בעלך?" אני שואל. "נדמה לי שהוא כבר לא חי", - עונה האשה. אחר-כך, בלי להפסיק את עבודתה, היא צועקת: "הי, ג'ים, מה קורה אתך שם?", תשובה לא באה. "מת" – הכריזה, אגב סחיטת גרב.

כעבור ימים אחדים הצטרף ישו לתלמידיו ומרים המגדלית הלכה איתו, אביט בצלך אם לא תרצה שאביט בך, אמרה לו, והוא ענה, אני רוצה להיות בכל מקום שיהיה בו צילי אם שם יהיו עינייך. הם אהבו זה את זה, ואמרו זה לזה מילים כאלה לא רק משום יופיין או אמיתותן, אם אפשר שיהיו יפות ואמיתיות בעת ובעונה אחת, אלא מפני שחשו כי קרבה ובאה שעת הצללים, והיה עליהם להתחיל להסתגל, עדיין יחד, לחשיכת ההיעדרות המוחלטת.

הוא שתק.

"על מה אתה חושב עכשיו?"

זה לא נראה לו חכם לגלות לה שבדמיונו ראה את עצמו מבשל אותה בסיר גדול של קניבלים, וצוחק צחוק מרושע בשעה שהיא טובעת בתוך המרק תוך זעקות ייסורים.

"על כלום", אמר בקצרה.

"אוקיי, אז אני אגיד לך על מה אני חושבת."

אלוהים, את מי זה מעניין? אבל הוא נתן לה לדבר, זה איפשר לו לנוח.