מתוך ספרים - מתוך מחזות | ציטוטים, ציטוט, פתגמים

"כן, ככה זה", אמר סם. "ולא היינו מגיעים עד כאן אילו ידענו על זה יותר לפני שהתחלנו. אבל אני מתאר לעצמי שככה זה בדרך כלל. עלילות הגבורה בסיפורים ובשירים העתיקים, מר פרודו: הרפתקאות, ככה קראתי להן. פעם חשבתי שאלה דברים שהאנשים הנפלאים בסיפורים יצאו לחפש, מפני שזה מה שהם רצו, מפני שזה היה מרגש והחיים נעשו קצת משעממים, מן בילוי, אפשר לומר. אבל זה לא ככה בסיפורים החשובים באמת, או באלה שנשארים בזיכרון. בדרך כלל, האנשים פשוט נופלים לתוכם - זאת הדרך שנועדה להם, כפי שאתה אומר. אבל אני מתאר לעצמי שהיו להם המון הזדמנויות, כמו לנו, לחזור בחזרה, רק שהם לא ניצלו אותן. ואילו היו מנצלים אותן לא היינו שומעים עליהם, מפני שהיו שוכחים אותם. אנחנו שומעים רק על אלה שפשוט המשיכו הלאה - ולא כולם הגיעו לסוף טוב, שים לב; לפחות, לא מה שהיה נחשב סוף טוב בעיני אלה שבתוך הסיפור, לא אלה שבחוץ. אתה יודע, לחזור הביתה, למצוא שהכל בסדר גמור, אם כי לא בדיוק כפי שהיה קודם - כמו מר בילבו הזקן. אבל אלה לא תמיד הסיפורים שהכי טוב לשמוע, גם אם אלה אולי הסיפורים שהכי טוב ליפול לתוכם! הייתי רוצה לדעת, לאיזה מין סיפור נפלנו אנחנו?"

"אני תוהה", אמר פרודו. "אבל איני יודע. וזו דרכו של סיפור אמיתי. בחר לך כל אחד מהסיפורים החביבים עליך. אתה אולי יודע, או מנחש, מה טיבו של הסיפור הזה, האם צפוי לו סוף טוב או סוף מר, אך אלה שבתוכו אינם יודעים. ולא היית רוצה שיידעו".

אינני מכיר אף מחצית מכם מחצית המידה מכפי שהייתי רוצה, ואני רוחש לפחות למחציתכם מחצית החיבה שאתם ראויים לה.

ענן אינו יודע מדוע הוא נע בכיוון שכזה ובמהירות שכזו, כורח פנימי אומר לו לאן ללכת ומתי. אך השמיים יודעים את התכלית העליונה שמעבר לכל העננים. גם אתה תדע ביום בו תגביה עוף עד מעבר לאופק.

המתחרים בכוח המסוכנים ביותר לכל אורגניזם, הם בני מינו שלו. יש להם אותם הצרכים היסודיים. הצמיחה מוגבלת על ידי אותו צורך המצוי בכמות המזערה ביותר. התנאי הפחות נוח מכול הוא הקובע את שיעור הצמיחה.

אני די שמח שהמציאו את הפצצה האטומית. אם תהיה עוד מלחמה אני אשב מעליה. אני עוד אתנדב לזה! אני נשבע באלוהים שזה מה שאעשה!

הקתולים תמיד ינסו לברר אם אתה קתולי.

כל המפגרים שונאים כשאתה קורא להם מפגרים.

כשאנשים חזקים נשברים, השבר יותר גדול והרסיסים יותר קטנים.

כל הלילה נלחמנו ודווקא כשזרחה השמש, במקום שהיא תעודד אותנו - התמלאנו ייאוש.

פעמונים רגילים לקבל את המכות מבפנים, לא מבחוץ.