כתוב משהו, אפילו אם זה רק מכתב התאבדות.

התחלתי לכתוב ולהמציא דמויות משום ששום-דבר, או מעט מאוד, הצליח לחדור לליבי רחוק ממכונת-הכתיבה.

בדבר אחד אין לי שמץ של ספק: איש אינו יכול לכתוב ספר שילדים יאהבו, אם אינו כותב אותו קודם כל לעצמו.

למי אפוא נועד הספר? זו הצרה. אם לא אוכל לומר "למי שאוהב את מה שאהוב עלי, יהא צעיר או זקן" אתקשה להשיב.

הלכתי בשקט אל עבר קיצי, בלי תקוות או תשוקות מלבד אלו שנזקקתי להם כדי למלא את ספריי, משוכנע שהפרץ האחרון של לבי יחקק על העמוד האחרון של הערך האחרון של יצירותיי ושהמוות ייקח אליו רק אדם מת.

מכתב הוא כמו נשיקה: האחרון הוא תמיד המשובח מכולם.

כתיבה זהירה היא כתיבה מתה.

עדיף לכתוב לעצמך ולהשאר ללא קהל, מאשר לכתוב לקהל ולהשאר ללא עצמך.

אם תברח מן החיים, אם תצטנף בפינה שלך ותעצום את העיניים, לא תכתוב לעולם דברים בעלי ערך.

אני לא ממציא דמויות כי היושב במרומים כבר המציא מיליונים.