הגאווה מתחלקת לשני חלקים: האחד - גאוות האדם בגופו, והחלק השני - גאוות האדם במעלות החוכמה ובמעשיו.

העולם פשוט למדי בעיני המלכים הרואים את כל בני-האדם כנתינים הכפופים להם.

כך דרכם של בעלי גאווה, שאינם מטים אוזן אלא לדברי שבח.

הגאוותן אוהב בקרבתו מלחכי פינכה וחנפים, ושונא בקרבתו את נדיבי הרוח.

אל תתגאה בפני האל.

מוקדם בחיים הייתי חייב לבחור בין יהירות כנה לענווה צבועה. בחרתי ביהירות כנה ולא מצאתי אף סיבה להשתנות.

עוד לא נוצר הכדור שיהרוג אותי.

כשאני רואה בעל גאוה, אני מרגיש בחילה עד כדי הקאה.

ושאלו החכם: מה היא הגאווה? ואמר: שטות שאין בעליה יכול להניחה.

עוד תיווכח שאופי עקשני מדי נכנע מהר. דווקא ברזל קשיח, אותו יוצקים ומחשלים היטב באש, תראה נסדק ומתנפץ על נקלה. נוכחתי איך ברסן קט די לאלף סוסים משתוללים. לגאווה אין טעם כשהאדם הנו עבדו של הזולת.

רוב בני האדם דומים לביצים; הם מלאים מדי בעצמם מכדי להשאיר מקום לדבר-מה נוסף.

אנו גאים מכדי להלחם.

אני מוכן לפגוש את הבורא שלי. האם הבורא שלי מוכן לאירוע הגדול של לפגוש אותי, זה עניין אחר.

מדהים מה אפשר להשיג כשלא אכפת לך מי לוקח את הקרדיט.