ספרים וכתיבה | ציטוטים, ציטוט, פתגמים

אין גאווה יתרה אצל הסופרים. הם יודעים שהם בני-אנוש, וביום מן הימים ימותו ויישכחו. ההכרה בכך עושה את הסופר עדין ואדיב במקום בו אדם אחר יחמיר ויתאכזר.

משבי ריח קטנים ניתזים על התלוילויות הרכות השמנמנות מאחורי ברכיה של גב' סטופאק, על מפרקי ידיה הכחלחלים ועל פני מחשופה החלבי. "אלוהים אדירים" מלמל לעצמו ראש העיר קרוביץ', "כשאספת את האטומים שלי מתוך אבק הכוכבים, מדוע הפכת אותי לגבר כשיכולת להפוך אותי לטיפות בושם קטנות ולהניח לי למות שם?"

לפני כמה ימים באתי להתעניין אם אחד החולים שלי עוד נמצא בחיים. אשתו כיבסה בחדר המבוא. "מה שלום בעלך?" אני שואל. "נדמה לי שהוא כבר לא חי", - עונה האשה. אחר-כך, בלי להפסיק את עבודתה, היא צועקת: "הי, ג'ים, מה קורה אתך שם?", תשובה לא באה. "מת" – הכריזה, אגב סחיטת גרב.

כל אדם נושא בחובו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט סביב, אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי.

היא לא רצתה לצאת לאווירו של עולם פרועה ומקומטת כפרחי הכלנית הפשוטים. כי עז היה רצונה להופיע בכל הדרת יופייה. אין פלא, אפוא, כי התקשטותה הנסתרת נמשכה ימים רבים.

לדאבוני אינני מסוגל לראות כבשים מבעד לדפנותיהן של תיבות. ייתכן שדומה אני במקצת למבוגרים - ודאי זקנתי.

נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו.

היום זה סיפור ראשי טוב. מחר, יעטפו בזה דגים.

אין שפות מתות, רק מוחות רדומים.

העברתי יותר זמן בין מוזות לכודות בכרכים ישנים מאשר בחברת נערות בשר ודם.