מבחינתי, "דימום קל זוהה בשתן שלה" הוא משפט מענג, שמצלצל טוב ובורא עולם ייחודי שמעניק הפוגה מן הספרות. לכן אני אוהבת גם לקרוא עלוני תרופות, בגלל ההפוגה שמספקת הדייקנות הזאת במינוח הטכני, דייקנות שיוצרת אשליה של נוקשות, שמעבירה רטט של פשטות ובוראת מימד של מרחב-זמן הפטוּר מהמאמץ להשגת הטוב, מסבל היצירה ומהחתירה האינסופית והנואשת לעבר אופקים נשגבים.

בעודי מתבונן בו וחושב לעצמי כמה הוא השתנה מאז הסדיר (ולא לטובה), ומתלבט אם לגשת לומר שלום, נזכרתי בתרגיל ניווט שיצאנו אליו אני וש' בשעתנו. באותו ניווט איבד ש' את דרכו. "קודקוד" הוא אמר בקשר, "התברברתי. אני לא יודע איפה אני." "תן לי איזה נ"צ שאתה רואה מסביבך, ואנחנו נבוא לאסוף אותך," אמר לו הקצין. "קודקוד אני רואה מולי פרה", אמר לו ש'. "ביקשתי נקודת ציון קבועה!" צעק לו הקצין בקשר. "קודקוד," אמר לו ש' בלי להתבלבל, "הפרה קשורה."

היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת.

עדיף לכתוב לעצמך ולהשאר ללא קהל, מאשר לכתוב לקהל ולהשאר ללא עצמך.

לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה.

אם יש גן עדן ככה הוא נראה; אם יש גיהנום ככה הוא מרגיש, ברוך הבא. מוצב בופור.

"בסדר," אמר מחשב-העל 'הרהור עמוק', "התשובה לשאלה הגדולה..."

"כן...!"

"... של החיים, היקום והכל..." אמר 'הרהור עמוק'.

"כן...!"

"היא..." אמר 'הרהור עמוק', ועשה אתנחתא קלה.

"כן...!"

"היא..."

"כן...!!...?"

"ארבעים ושתיים," אמר "הרהור עמוק" בשלווה מלכותית אינסופית.

שלוש טבעות למלכי עלפים תחת שמי הטללים,
שבע לשרי גמדאים בניקרות עוטות-צל,
תשע לבני האדם, בני תמותה אומללים,
אחת לשר האופל על כיסאו האפל,
בארץ מורדור, שם רובצים הצללים.
טבעת אחת למשול בכולן, טבעת אחת למצאן,
טבעת אחת להשיב את כולן, באופל לכבלן,
בארץ מורדור, שם רובצים הצללים.

אני רוצה להתפעם מהדברים הקטנים. מללכת יחף על החול. מהוופל של הגלידה. ממקלחת קרה בקיץ. מגרפיטי צבעוני על קיר מלוכלך. ממוסיקה חדשה שאני לא מכיר. מלא להתגלח. מלהתגלח אחרי שהרבה זמן לא התגלחתי ולהעביר את היד על הלחי החלקה. אני רוצה להתרגש מכל הקטנות האלה. לא לתת להן לעבור לידי.

אם תברח מן החיים, אם תצטנף בפינה שלך ותעצום את העיניים, לא תכתוב לעולם דברים בעלי ערך.

כמו פתותי שלג טהור מהשמיים ירדו עלינו עוד מעט עיתוני הבוקר, מלאים במהפיכות, מלחמות, תאונות דרכים ומעשי פשע. אם לא קרתה תאונה למחלק העיתונים עצמו.

אני לא חושב שהוא מסוגל לראות אותה כפי שהיא באמת. אדם שנשללו ממנו, לכל חייו, כל הבנה או טעם לזרם העיקרי של השירה הזורם דרך דברים, דרך כל הדברים. באותה מידה הייתה יכולה גם להיות מתה, ובכל זאת היא ממשיכה לחיות, מבקרת במעדניות, הולכת אל הפסיכולוג, מכלה ספר בכל לילה, לובשת את המחוך שלה, עוסקת בתכנון הבריאות והשגשוג של מיוריאל. אני אוהב אותה. בעיניי היא אמיצה לאין ערוך.

היא זרקה את בעלה מהבית שלוש שנים אחרי שנישאו, בגלל שהתהולל. "אם היו שמים את המוח שלו בתוך ציפור היא הייתה עפה אחורה", היא אהבה לומר. תהיתי מה הציפור הייתה עושה עם המוח של רוזלין. החלטתי שחצי מהזמן היא הייתה מחרבנת לאנשים על הראש, ובחצי השני היא הייתה יושבת על קנים נטושים בכנפיים פרושות.

יעליק, אני מחזיק כעת את תמונתך בידי ובאצבעות משי אני הופך בה והופך ואינני יודע על איזה צד להשאירה. כל כך הרבה אומרת אותה הקדשה טבעית היוצאת מהלב, ומצד שני תמונתך, יעליק שלי היפה, ואני מסתכל ומסתכל ואינני רווה.

יעל, כל כך הרבה דברים רציתי עוד לספר לך, אך כאשר הייתי מסתכל בך וטובע בעינייך ובכל האווירה האופפת אותך, שוב לא היה טעם למלים, הם איבדו את כל ערכם והייתי מעדיף לעצום את עיני ולשקוע באושרנו עד אין סוף. רק כאשר חזרתי הביתה פתאום נזכרתי בדברים רבים והצטערתי שלא סיפרתי לך אותם.

כעבור ימים אחדים הצטרף ישו לתלמידיו ומרים המגדלית הלכה איתו, אביט בצלך אם לא תרצה שאביט בך, אמרה לו, והוא ענה, אני רוצה להיות בכל מקום שיהיה בו צילי אם שם יהיו עינייך. הם אהבו זה את זה, ואמרו זה לזה מילים כאלה לא רק משום יופיין או אמיתותן, אם אפשר שיהיו יפות ואמיתיות בעת ובעונה אחת, אלא מפני שחשו כי קרבה ובאה שעת הצללים, והיה עליהם להתחיל להסתגל, עדיין יחד, לחשיכת ההיעדרות המוחלטת.