יש גם נחמות: הבוקר, בבן-יהודה, אשה צעירה רצה אחרי אוטובוס. היא הספיקה לקפוץ פנימה בדלת האחורית, והנהג סגר, אבל נעל אחת שלה נפלה לכביש... בחור שעבר שם הרים את הנעל, ובלי להסס אף רגע התחיל לרוץ בכל הכוח אחרי האוטובוס. אני עמדתי רגע מסוחרר מן המראה, ואז התעשתי, עצרתי מונית (אפילו לא חשבתי על הכסף שבקושי יש לי), וצעקתי לנהג שייסע אחרי הבחור. והוא דרך-אגב רץ כמו חיית-טרף, כמו מי שנלחם על חייו, רץ בתוך הצפיפות, דרך כולם, והחזיק את הנעל גבוה, למעלה, נעל שחורה, מבריקה, ורק אחרי דקות ארוכות הצלחנו להשיג אותו, וצעקתי לו שיקפוץ פנימה. הוא תפס מייד, זינק פנימה תוך כדי נסיעה, ודהרנו יחד עוד כמה רגעים אחרי האוטובוס, הוא ישב לידי, אפילו לא הסתכל עלי, הנעל מילאה את המונית, וגם הנהג שיחק את המישחק, והתפתלנו בסכנת נפשות, מירדף מהסרטים עשינו, עד שליד כיכר אתרים עצר האוטובוס בתחנה, והצלחנו לעקוף אותו, והבחור זינק ורץ פנימה, וראיתי אותו עובר בין הנוסעים, וגם איך הוא מגיש לה את הנעל, והאוטובוס נסע.

- דוד גרוסמן
{ מתוך הספר "שתהיי לי הסכין" }

9.1
 
  
"בין המרכאות" - כל הזכויות שמורות ©