במשך מאות בשנים היו פני הדברים בספרות כלהלן: כנגד מספר מועט של כותבים עמד מספר גדול אלפי מונים של קוראים. המצב השתנה בשלהי המאה הקודמת. עם התפשטותה הגדלה והולכת של העיתונות, שהעמידה לרשות קוראיה יותר ויותר בטאונים פוליטיים, דתיים, מדעיים, מקצועיים ומקומיים חדשים, נעשה מספר הולך ורב של קוראים - בתחילה אמנם רק זעיר שם - לכותבים. הצעד הראשון היה פתיחת מדורים של 'מכתבי קוראים' לפני קוראים של העיתונים היומיים, ופני הדברים כיום הם שכמעט אין בנמצא אדם אירופאי הנוטל חלק בתהליך העבודה, אשר עקרונית לא ימצא היכן שהוא הזדמנות לפרסם חויית עבודה, תלונה, כתבה וכיוצא באלה. ההבחנה בין הסופר לקהל מתחילה בשל כך לאבד את אופיה העקרוני. היא נעשית להבחנה תפקודית, השונה ממקרה למקרה. הקורא מוכן בכל עת להיות לכותב. בתור מומחה - והרי אם רצה בכך אם לאו, חייב היה להיעשות כזה, באשר תהליך העבודה מחייב התמקצעות יתרה, ולו בעשיה קלת ערך - פתוחה הדרך לפניו להיות למחבר. ברוסיה הסובייטית רשות הדיבור ניתנת לעבודה עצמה, ותיאורה במילים הוא מרכיב של היכולת הנדרשת לביצועה. הסמכות הספרותית אינה מושתתת עוד על התמחות כי אם על הכשרה פוליטכנית, והיא מצוייה, לכן, ברשות הכלל.

- ולטר בנימין
{ מתוך המאמר "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" (1936) }

7.4
 
  
"בין המרכאות" - כל הזכויות שמורות ©