יעליק, אני מחזיק כעת את תמונתך בידי ובאצבעות משי אני הופך בה והופך ואינני יודע על איזה צד להשאירה. כל כך הרבה אומרת אותה הקדשה טבעית היוצאת מהלב, ומצד שני תמונתך, יעליק שלי היפה, ואני מסתכל ומסתכל ואינני רווה.

יעל, כל כך הרבה דברים רציתי עוד לספר לך, אך כאשר הייתי מסתכל בך וטובע בעינייך ובכל האווירה האופפת אותך, שוב לא היה טעם למלים, הם איבדו את כל ערכם והייתי מעדיף לעצום את עיני ולשקוע באושרנו עד אין סוף. רק כאשר חזרתי הביתה פתאום נזכרתי בדברים רבים והצטערתי שלא סיפרתי לך אותם.

- עפר פניגר
{ מתוך הספר "העולם היה בתוכי" }

7.6
 
  
"בין המרכאות" - כל הזכויות שמורות ©