היו ימים שנהגתי לומר: פלוני תורכי הוא, או בולגרי, או יווני. עשיתי למען ארצי דברים, העלולים לסמר את שערות ראשך, אדון. טבחתי בני-אדם, שרפתי כפרים, שדדתי ואנסתי נשים, השמדתי משפחות שלמות. מדוע? משום שהם היו בולגרים, או תורכים. 'פוי! לכל הרוחות לך, חזיר שכמותך!' אני אומר אל עצמי לפעמים. 'לך לעזאזל חמור שכמותך!' עתה איני אומר אלא - אדם זה הוא בחור טוב, והלה ממזר. ולא אכפת לי אם הוא יווני, או בולגרי, או תורכי. האם טוב הוא, או רע הוא? - זה הדבר היחיד המעניין אותי עכשיו. וככל שאני מזקין והולך - אני מוכן להישבע על כך בקרום-הלחם האחרון שאוכל - חש אני, כי לא אוסיף להתעניין אף בכך. בין שאדם הוא טוב, ובין שאדם הוא רע, רחמי נכמרים עליו. צר לי על כולם. מראהו של אדם פשוט קורע את לבבי, אף שאני מתנהג כאילו אינו מעניין אותי כלל. הנה הוא, שד עלוב שכמותו, אני מהרהר לי, אף הוא אוכל ושותה ואוהב ופוחד. יהיה מי שיהיה: אף הוא יש לו אל משלו ושד משלו ממש כמוני; ואף הוא ימות, ויהיה מונח באדמה, מתוח כלוח-עץ, וישמש מזון לתולעים ממש כמוני. שד עלוב! הרי כולנו אחים! כולנו בשר לרימה!

- ניקוס קאזאנצאקיס
{ מתוך הספר "זורבה היווני", מפי הדמות "אלכסיס זורבה" }

10
 
  
"בין המרכאות" - כל הזכויות שמורות ©