פגשתי את אלוהים מן העבר השני של שולחן העבודה שלו, עם הדיפלומות תלויות על הקיר מאחוריו, ואלוהים שאל אותי, "למה?" למה גרמתי לכל כך הרבה כאב? האם לא הבחנתי בכך שכל אחד מאיתנו הוא פתית שלג קדוש ומיוחד של ייחודיות מיוחדת? האם לא יכולתי לראות שכל אחד מאיתנו הוא ביטוי של אהבה? אני מסתכל על אלוהים מאחורי השולחן שלו, רושם הערות בפנקס, אבל אלוהים טועה בכל זה. אנחנו לא מיוחדים. אנחנו גם לא זבל או זוהמה. אנחנו פשוט קיימים. פשוט קיימים, וכל מה שקורה פשוט קורה. ואלוהים אומר, "לא, זה לא נכון". כן. טוב. שיהיה. אי-אפשר ללמד את אלוהים כלום.

- צ'אק פלניוק
{ מתוך הספר "מועדון קרב" }

9.8
 
  
"בין המרכאות" - כל הזכויות שמורות ©