זה קטע מוזר בעולם המודרני. אפשר לשמוע נערות בחדרי שירותים של מועדונים אומרות, "כן, הוא קם ועזב אותי. הוא לא אהב אותי. הוא פשוט לא היה מסוגל להתמודד עם אהבה. הוא פשוט דפוק מדי בשביל לדעת איך לאהוב אותי." אז, איך זה קרה? מה במאה הלא-נאהבת שלנו שיכנע אותנו שאפשר, למרות הכל, לאהוב אותנו כבני אדם, כמין? מה גורם לנו לחשוב שכל אלה שאינם מצליחים לאהוב אותנו הם פגומים, לקויים, מקולקלים בדרך כלשהי? בעיקר אם הם מחליפים אותנו באיזה סוג של אלוהים, או במדונה בוכייה, או בפניו של הצלוב שהם רואים בכל חפץ אפשרי - ואז אנחנו קוראים להם משוגעים. הולכים שולל. מפגרים. אנחנו משוכנעים כל כך במעלות הטובות של עצמנו ובטוב אהבתנו, עד שאיננו מסוגלים להאמין שאולי יש משהו ראוי לאהבה מאיתנו, ראוי יותר להערצה. כרטיסי ברכה חוזרים ואומרים לנו השכם והערב שכל אד ראוי לאהבה. לא. כל אחד ראוי למים נקיים. לא כל אחד ראוי לאהבה כל הזמן.