מבחן האינטיליגנציה האמיתי הוא לא כמה אנחנו יודעים לעשות, אלא כיצד להתנהג כאשר אנחנו איננו יודעים מה לעשות.

ילד שבאמת למד משהו, יכול להשתמש בו, והוא אמנם עושה כן. הדבר מתקשר בראשו עם המציאות, ולכן עולה בידיו ליצור קשרים נוספים בין הדבר שלמד ובין המציאות, לכשיתבקש הדבר. דבר חסר משמעות אין לו צפורניים שבהן יוכל להיאחז במשהו, ואין בו תועלת ללומד.

אם ילדים מתחילים לחוש שאין הגיון ביקום, ייתכן שהאשמה היא בצורה שבה אנחנו מדברים עליו, צורת דיבור חסרת הגיון, או בסתירות בין היקום כפי שאנו חשים אותו לבין היקום המשתקף בדיבורנו.

הדבר העושה את בית הספר קשה כל כך לילדים חושבים, הוא לא רק העובדה שהמורים מרבים לומר דברים שאינם נשמעים הגיוניים, אלא שהם אומרים זאת באותה צורה בדיוק שבה הם אומרים דברי טעם, כך שהילד מתחיל להאמין שאם לא הבין, הרי זה באשמתו וייתכן שזה מה שהמורה רוצה שהוא יחשוב.

הגיעה השעה שאנו, המורים, ננסה להביט ברעיונותינו בעיני בני אדם שאינם יודעים כלום, שאינם מוכנים לקבל דבר שלא הוכח, שאינם יכולים לשאת חוסר עקביות וסתירה. שומה עלינו לנכש מהוראתנו את המעורפל, המשתמע לשתי פנים, המבולבל והסותר את עצמו.