בני האדם הופכים כה מותנים לראיית היקום במונחים של פיסות קטנות מתויגות, עד שהם נוהגים כאילו היקום הוא למעשה אותן פיסות. העדשה אשר באמצעותה אנו תופסים את היקום חייבת להיות פונקציה ישירה של אותו יקום. אם אנו מעוותים את העדשה, איננו משנים את היקום; אנחנו משנים רק את הדרך שבה אנו מסתכלים בו.

תמיד יש משהו חדש שאנחנו יכולים ללמוד על כל דבר. ככה זה ביקום אין-סופי.

הדפוס של אלימות קטלנית המונית, התופעה הזאת שאנו מכנים מלחמה, ממשיכה להתקיים בזכות תסמונת הפחד-אשמה-שנאה שמועברת באופן שמאוד דומה למחלה על-ידי התניה חברתית. אף שהיעדר חסינות למחלה הזאת הוא דבר אנושי מאוד, המחלה עצמה אינה הכרחית ואינה חלק מהמצב הטבעי של הקיום האנושי. בין אותם דפוסים מותנים שמעבירים את וירוס המלחמה ניתן למצוא את הבאים - הצדקה של טעויות העבר, רגשות של הצדקה עצמית והצורך לתחזק רגשות כאלה.

אנו לוקחים חלק מהנצח ואומרים: 'ראה, במקום זה מתחיל ובמקום הזה זה נגמר!', אבל זוהי רק נקודת המבט המוגבלת שלנו.

כשאיש חכם לא מבין, הוא אומר: "אני לא מבין". הטיפש והלא מתורבת מתביישים בבורותם. הם נשארים בשקט כאשר שאלה פשוטה יכולה להעניק להם חוכמה.

בני אנוש פועלים מתוך תביעות מורכבות לעליונות, משיגים חיזוק עצמי באמצעות טקסים, מתעקשים על צורך שכלתני ללמידה, חותרים למטרות שבכפייה עצמית, מתמרנים את סביבתם מתוך הכחשת יכולות ההסתגלות העצמיות שלהם, לעולם אינם מרוצים לחלוטין.

האם זה אפשרי שהאדם המציא את המלחמות ונלכד בהמצאתו?

להגיד שאתה נייטרלי היא דרך אחרת לומר שאתה מקבל את הכורח שבמלחמות.

דת דורשת כמה יחסים דיכוטומיים. היא צריכה מאמינים וכופרים. היא צריכה את אלה שמכירים את המסתורין, ואת אלה שרק פוחדים ממנו. היא צריכה את השייכים לקבוצה ואת אלה שלא. היא צריכה אל ושטן. היא צריכה את המוחלט והיחסי. היא צריכה את זה שאין לו צורה (אף שהוא נמצא בתהליך של גיבוש צורה) ואת זה שכבר יש לו צורה.