הזיכרון דומה לספרות; או שמא הספרות היא שדומה לזיכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזיכרון הוא מעין סיפור, או להיפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו. מה שנשאר לך זה ערימה של חתלתולים המתגלגלים זה על זה. ערימה חמימה ורוחשת חיים, בלתי יציבה עד כדי ייאוש. ואז, כדי להציג את הדברים האלה כמשהו שאפשר למכור אותו, אתה קורא להם מוצרים מוגמרים – לפעמים רק המחשבה על זה ממש מביכה. באמת, זה יכול לגרום לי להסמיק. ואם הפנים שלי לובשים את הגוון הזה, אני בטוח שכולם מסמיקים.

יש לי חדר אליו איש אינו נכנס,
מלבד אני עצמי לבד:
שם יושב זכרון מבורך על כס,
שם מתרכזים חיי.

אני לא מתכנת אמיתי. אני מדביק דברים יחד עד שהכל עובד, ואז ממשיך הלאה. המתכנתים האמיתיים יגידו "כן, זה עובד, אבל יש כאן דליפת זיכרון רצינית". במקום זה אני פשוט מתחיל מחדש את Apache כל עשר בקשות.

למידה ללא תשוקה מקלקלת את הזיכרון, ושום-דבר ממה שנספג בו אינו נשמר.

הייתי ודאי בן שלוש כשראיתי את גברת רוזה לראשונה. לפני כן אין זיכרון, וחיים באי-ידיעה. מאי-הידיעה נפטרתי בגיל שלוש או ארבע, ולפעמים אני מצטער על כך.

"כן, ככה זה", אמר סם. "ולא היינו מגיעים עד כאן אילו ידענו על זה יותר לפני שהתחלנו. אבל אני מתאר לעצמי שככה זה בדרך כלל. עלילות הגבורה בסיפורים ובשירים העתיקים, מר פרודו: הרפתקאות, ככה קראתי להן. פעם חשבתי שאלה דברים שהאנשים הנפלאים בסיפורים יצאו לחפש, מפני שזה מה שהם רצו, מפני שזה היה מרגש והחיים נעשו קצת משעממים, מן בילוי, אפשר לומר. אבל זה לא ככה בסיפורים החשובים באמת, או באלה שנשארים בזיכרון. בדרך כלל, האנשים פשוט נופלים לתוכם - זאת הדרך שנועדה להם, כפי שאתה אומר. אבל אני מתאר לעצמי שהיו להם המון הזדמנויות, כמו לנו, לחזור בחזרה, רק שהם לא ניצלו אותן. ואילו היו מנצלים אותן לא היינו שומעים עליהם, מפני שהיו שוכחים אותם. אנחנו שומעים רק על אלה שפשוט המשיכו הלאה - ולא כולם הגיעו לסוף טוב, שים לב; לפחות, לא מה שהיה נחשב סוף טוב בעיני אלה שבתוך הסיפור, לא אלה שבחוץ. אתה יודע, לחזור הביתה, למצוא שהכל בסדר גמור, אם כי לא בדיוק כפי שהיה קודם - כמו מר בילבו הזקן. אבל אלה לא תמיד הסיפורים שהכי טוב לשמוע, גם אם אלה אולי הסיפורים שהכי טוב ליפול לתוכם! הייתי רוצה לדעת, לאיזה מין סיפור נפלנו אנחנו?"

"אני תוהה", אמר פרודו. "אבל איני יודע. וזו דרכו של סיפור אמיתי. בחר לך כל אחד מהסיפורים החביבים עליך. אתה אולי יודע, או מנחש, מה טיבו של הסיפור הזה, האם צפוי לו סוף טוב או סוף מר, אך אלה שבתוכו אינם יודעים. ולא היית רוצה שיידעו".

אנו יכולים להמציא רק באמצעות הזיכרון.

זיכרון של אושר כבר איננו אושר; זיכרון של יגון הוא עדיין יגון.

יותר קשה מעצב היום, הוא זיכרון שמחת אתמול.

אתמול הוא רק הזיכרון של היום, ומחר הוא החלום של היום.

כך, בהבזק הזיכרון הזה ששב וגח במכת מחץ, ידעתי מי אני, מאין באתי, ולאן אני הולך. מן הזיכרון הזה שאבתי, בהיחלצי מן האין, את מעיינות חיי ששבתי ואיתרתי... כך , מחמת שובו של הזיכרון, של אסון החיים, נודיתי מן האושר המטורף שבשכחה. ועברתי מן האין הערב אל חרדת החיים.

הספרות אפשרית רק בסופו של תהליך אסקזה ראשונית וכתוצאה מהתחשלות רוחנית שבמהלכה האדם מעבד ומעכל את זיכרונותיו הכאובים, תוך כדי בניית אישיות.

הזיכרונות האמיתיים היו דומים לרוחות רפאים, ואילו הזיכרונות הכוזבים היו משכנעים כל כך, עד כי דחקו את רגלי המציאות.

ההבדל בין זיכרון אמיתי לבין זיכרון מזויף דומה להבדל בין תכשיט מקורי לבין אחד מזויף; דווקא התכשיט המזויף יראה תמיד אמיתי ומבריק יותר.