"אני לא יודעת מה זה משוגע", לחשה ורוניקה. "אבל אני לא משוגעת. אני מתאבדת שנכשלה."

"משוגע הוא מי שחי בעולם שלו. כמו הסכיזופרנים, הפסיכומפתים ומי שיש להם מאניה. כלומר, אנשים שהם שונים מאחרים."

"כמוך?"

"בכל אופן", המשיכה זדקה, מעמידה פנים שלא שמעה את השאלה, "בטח שמעת על אינשטיין, שאמר שאין זמן ולא חלל אלא איחוד של השניים. או קולמבוס, שהתעקש שמצדו השני של הים אין תהום אלא יבשה. או אדמונד הילרי, שהיה בטוח שהאדם יכול להגיע לפסגת האוורטס. או להקת
החיפושיות, שעשו מוסיקה שונה והתלבשו כמו אנשים שחיים לגמרי מחוץ לתקופה שלהם. כל אלה - ואלפי אחרים - חיו גם הם בעולם משלהם."

אם אלוהים קיים, דבר שאני באמת לא מאמינה בו, הוא יבין שיש גבול להבנה האנושית. הוא זה שברא את הבלבול הזה, שיש בו עוני, אי-צדק, חמדנות ובדידות. הכוונה שלו היתה מצוינת, אבל התוצאות עלובות. אם אלוהים קיים, הוא יהיה נדיב כלפי הברואים שרוצים להסתלק מהעולם הזה מוקדם יותר, והוא יכול אפילו לבקש סליחה על שהכריח אותנו לעבור פה.